מה בין צדק לצדקה? הצדק הוא מערכתי. הצדק כולל חוק, משפט ומדיניות חברתית, המבטיחה חלוקה צודקת של המשאבים הכלכליים. צדקה היא מעשה וולונטארי של היחיד. שני אלו יכולים וצריכים להשלים זה את זה, אך לפעמים הם גם עלולים לפגוע זה בזה. בדברינו ננסה למצוא את הדרך הממזגת את השנים.
אין אפשרות לפתור את כל תחלואי החברה בצדקה בלבד. יש דברים שרק ציבור מאורגן יכול לעשות באמצעות מדיניות כוללת. תעסוקה, בריאות, חינוך, פנסיה, ודומיהם הן רק דוגמאות מכלל הפעילות הציבורית. הפרט אינו מסוגל לעשותה. חוקים חברתיים, מיסוי הוגן, מדיניות סוציאלית, כל אלו כלולים במסגרת הצדק החברתי הכללי ורק בה. מאידך, חברה צודקת לא תיכון רק על מסגרת כללית. ללא אחריות אישית, לב חם, סעד נפשי אישי, בית פתוח, אוזן כרויה למצוקות הזולת מצד כל איש לחברו, לא תיפתרנה בעיות החברה ותחלואיה פתרון אמיתי.
יש הסבורים שהתפקיד העיקרי או אף הבלעדי מוטל רק על החברה, כלומר על המדינה. תפקידו של הפרט מתמצה בהפעלת השפעה ולחץ על קובעי המדיניות, הן בהצבעה בבחירות והן בעיצוב דעת קהל בין בחירות לבחירות, ע"י הפגנות, התכנסויות, מאמרים מכתבים וכדו`. אומנם כל אלו חשובים מאוד אולם אינם מהווים תחליף למחויבות האישית, לסעוד ולתמוך פרט מול פרט. הממסד, עם כל עוצמתו ויעילותו, אנו יכול לספק את העיקר החסר, את היחס האישי הלבבי. תמיכה זו לא תסולא בפז. חז"ל דורשים את הפסוק "ולבן שיניים מחלב" גדולה הלבנת שיניים של השחוק האימהי משפע של חלב.
צדק וצדקה במסורת ישראל
במסורת ישראל מצינו את שתי הגישות. את המערכת הקהילתית, שגבתה מסים מהיחידים ובאמצעותם דאגה למלא את מחסורם של העניים. ובמקביל את המחויבות האישית לתורת החסד, בה חייב כל אדם מישראל לסעוד את החלש, לבקר את החולה, לנחם את האבל, להכניס את הכלה, לשמח את החתן, להרנין לב אלמנה ולתמוך ביתום. בדורות האחרונים הידלדל מצבה הכלכלי של הקהילה היהודית, בעקר עקב נישולה ממקורות הכנסה, והטלת גזרות חמורות על קיומה, והקהילה היהודית לא יכלה עוד להמשיך במסורת המפוארת ולשאת בנטל הציבורי. העול נשאר כולו רק על היחידים, שאף הם לא יכלו לעשות הרבה, אך לפחות מסוגלים היו לסעוד סעד נפשי את הזקוק לו.
העזרה הדדית והתמיכה הנפשית שנהגו בקהילות ישראל שימשו אות ומופת לחברות אחרות. פרנסי הציבור ובראשם הרבנים אספו קמחא דפסחא בערב בפסח ודאגו ביתר ימות השנה לגדל יתומים ולתמוך בקשיי יום. הם הפעילו את סמכותם על בעלי היכולת שיפרישו מהונם לעזרת החלשים.
התנועה הסוציאליסטית
באותה עת, בה נחלשה הקהילה היהודית, עלתה קרנה של החברה הכללית. רעיונות חברתיים אוניברסאליים נסרו בחלל העולם, תחילה בדרישת צדק למעמד הפועלים ולאחר מכן למדינת הרווחה המודרנית. הרעיון הסוציאליסטי בראשית דרכו הכריז מלחמה על הדת. הוא ראה בה את אחד האשמים העיקריים לקיטוב החברתי. הכוונה הייתה בעיקר לנצרות, שהטיפה למאמיניה לוותר על מאבקים חברתיים בעולמנו השפל, תמורת הבטחת אושר לאביונים ולנדכאים בעולם הרוח. "הדת היא אופיום להמוני העם" הכריזו קארל מארס ואנגלס. הרעיון הסוציאליסטי היה אתיאיסטי ומטריאליסטי. תפיסת היהדות אומנם שונה מזו הנוצרית. היא לא ויתרה על המאבק כאן בעולם הזה. אולם תנאי הגלות לא אפשרו לה להתמודד מעשית עם בעיות החברה הכלליות. העמדות המטריאליסטיות הקיצוניות של הסוציאליזם העמידו את היהדות בעל כורחה בצד הנגדי של המתרס. כאן ראוי להדגיש שהסוציאליזם המטריאליסטי לא התכוון לצדק במשמעותו המוסרית, אלא יותר כצורך כלכלי. עם צדק כזה לא יכלה היהדות להזדהות.
מלחמת הקיום היהודית
וכאן נוצרה הטרגדיה הגדולה. בתקופה האמורה עמדה היהדות על נפשה מול גל חילון אדיר ששטף וסחף רבים וטובים לעבר שמד והתבוללות. המלחמה הייתה מפנים ומאחור. מלחמת קיום על הזהות היהודית ובו זמנית מלחמת מעמדות על הצדק החברתי. הסכנה הקיומית זוהתה כחמורה יותר. כל האנרגיות והמשאבים הושקעו במאבק על הזהות והקיום. ומכיוון שהסוציאליזם היה אתיאיסטי ואיים אף הוא על הזהות היהודית נגרף אף הוא במערבולת האידיאולוגית. (במידה רבה הוא איים על הזהות הלאומית של כל העמים. המעמד נחשב גבוה יותר מהלאום, ואף הייתה מחשבה שהמחיצות הלאומיות יתבטלו ופועלי כל הארצות יתאחדו. אולם בישראל שהזהות הלאומית היא גם דתית האיום היה חמור יותר) . יהודים דתיים הועמדו בעל כורחם בפני הדילמה הקשה: או דת או חברה. לא הייתה עמדת ביניים ששילבה את השתיים. היה הכרח לבחור רק באחת האפשרויות. הייתה זו ברירת מחדל. רק מאוחר יותר קמה תנועת "תורה ועבודה" שהציעה דרך חדשה של סוציאליזם דתי (שהיה מנוגד בתוכנו לסוציאליזם המטריאליסטי, אם כי היה שותף מעשי לחלק ממסגרותיו). אולם עד שקמה תנועה זו גרמה משיכת החבל לשני הקצוות לשסע עמוק בלבה של החברה היהודית, ובפרט בליבו של הפועל הדתי ושוחר הצדק הדתי (לא נתייחס כאן לגורם משמעותי נוסף והוא: הגורם הציוני, שגם הוא גרם לטרגדיה דומה).
היהדות על רגל אחת
הצלקות לא נרפאו עד היום. בעיית הזהות עדיין קיימת במלוא חריפותה. איננו יכולים עדיין לצערנו לגייר גר על רגל אחת ולומר לו ש"ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה כולה ואידך פירושא זיל גמור. אהבת ה` נגזרה ממילא מאהבת הריע. לשמחתנו הצדק החברתי הוא כיום נכס אוניברסאלי (היהדות תרמה לכך תרומה משמעותית במישרין ובעקיפין) הוא לא ייחודי לעם ישראל בלבד. לא ניתן לזהות באמצעותו יהודי דווקא. ובודאי שלא דתי. ומלחמת הקיום היהודית בכלל והדתית בפרט נמשכת במלוא עוצמתה. על כורחנו נאלצים אנו להעמיד את היהדות במפורש על שתי רגליה גם על ואהבת את ה` אלוקיך נוסף לואהבת לרעך כמוך. ובמידה רבה אהבת ה` מייחדת יותר ומגדירה בצורה מובהקת יותר את היהדות כיום מאשר אהבת הריע. ומכיוון שזכינו ומצות אהבת הריע התקבלה גם על חוגים שאינם שומרים על המצוות האחרות שבתורה היא מנוצלת לא אחת לניגוח (לא מוצדק) של הדת. ההתגוננות יוצרת ריאקציה שבה הנושא הדתי מובלט יותר מהנושא החברתי. מי שמביע עמדה חברתית עלול להיחשד כמי שכביכול מקל ראש במצוות אחרות. זהו מצב טראגי שחובה לתקנו.
עצתי לכל הכותבים והמדברים להפיק לקחים מהעבר. לא להעמיד בצורה דיכוטומית זה מול זה את הנושא החברתי כמתחרה לנושא הדתי. לא לתקוף אנשים דתיים על כך שכביכול הם מתמקדים בנושא הדתי בלבד ומזניחים כביכול את הנושא החברתי. לא רק שאין זה נכון אלא שהתגובה עלולה להיות הפוכה. יתרה מזאת, חברתיות אמיתית מחייבת הימנעות מהתנשאות על הזולת והתכבדות בגנותו. אני רואה סכנה של קיטוב בין אלו שידגישו את הנושא החברתי על חשבון הנושא הדתי לבין הצד הנגדי שיפתח ריאקציה הפוכה ויבליט את זהותו הדתית על חשבונו של הערך החברתי. עלינו למנוע את התפצלות התורה לשתי תורות חלילה. יש מקום בראש להניח שני זוגות תפילין (וכידוע יש אף המהדרין בכך) .
הצדקה בחברה הדתית
האמת חייבת להיאמר שנושא הצדקה תופס בחברה הדתית מקום נכבד ביותר כערך דתי (כי ביהדות אין הבחנה בין מצוות דתיות למצוות חברתיות כולן מצוות ה` הן). תנועת המוסר העמידה את החובות החברתיות בראש סולם העדיפות. היא לא הסתפקה במעשה הצדקה בלבד, אלא טיפחה בעיקר את המידות הטובות, את מידת הנדיבות וההתחשבות, את הענווה וההסתפקות במועט. היא לחמה באגואיזם, בכבוד, בגאווה וברדיפת המותרות. ה"חפץ חיים" התפרסם בזכות ספרו המונומנטאלי, קטן הכמות ורב האיכות, העוסק בנושא שהיה זניח לכאורה, אך משמעותי ביותר, בתקשורת הבין-אישית. לא רק אלימות מילולית אסורה אלא גם רכילות ולשון הרע, הפוגעים בכבוד האדם. ספר זה נלמד כיום ביחידים ובקבוצות. והשפעתו העצומה ניכרת על רבים. אין לכך אח ורע בשום תרבות בעולם כולו! חובת מעשר כספים ותעשיה שלמה של עזרה הדדית, כולל גמ"חים לכל דבר נצרך, מאפיינים את החברה החרדית. אי אפשר שלא להתפעל ממעשה הצדקה הגדול הזה.
צדק צדק תרדוף
עם זאת אין קולה של תורה נשמע דיו בתחום הצדק הכללי. לא נכון לומר שאין אמירה תורנית, יש ויש. אך מכיוון שהצניעות מאפיינת אישים תורניים אין קולם נשמע ברמה. התקשורת אף היא אינה רואה מתפקידה ליידע את הציבור במידע זה. אולם לא נעשה די. ועיקר האנרגיות מושקעות במעשה הצדקה האישי. אומנם אין להסתפק בכך. יש לחדש את הצדק הקהילתי מימי קדם. זכינו ב"ה למדינה יהודית – הקהילה היהודית הגדולה ביותר. חובתה להיות מדינת הסעד המשוכללת ביותר בעולם. ויש להשקיע יותר מחשבה, דיבור והשפעה שהמדינה תמלא את ייעודה היהודי.
ואעפ"כ יש לחזור לראשית דברינו. העיסוק בצדק ממוסד בלבד הוא בריחה מאחריות אישית והטלתה על אחרים. היהדות שוללת גישה זו. אומנם יש בתורה גם מצוות ציבוריות אולם רובה חובות אישיות. אין להן תחליף. גם בלי מצוות ציבוריות שרדנו בגלות זה אלפיים שנה, אולם בלי מצוות אישיות לא היינו יכולים להתקיים אפילו שעה אחת. הצדקה הפרטית היא המסד גם למדיניות הכללית. כי אין בכלל אלא מה שבפרט. רק כאשר כל פרט מורגל למעשה הצדקה האישי יש סבירות שגם במלאו תפקיד ציבורי הוא ירדוף צדק. ורק אז יש סיכוי שגם המוסדות הממלכתיים ינהלו מדיניות צדק כללית. לעומת זאת, במצב הפוך, של מדיניות צדק כללי בלבד, אין ערובה להתנהגות אישית של מעשי צדקה חסד. אדרבה, יש חשש שאנשים יתרגלו לכך שהמדינה עושה דיה והפרט משוחרר כביכול מכל אחריות. צריכים אנו לשני הדברים כאחד. כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל.
ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה
