פעולה 1: בין תרבות של צריכה לתרבות של יצירה

יחידה זו עוסקת בתרבות הצריכה שבה אנו חיים היום, ובהיפוכה – תרבות של יצירה.

כבר משחר ההיסטוריה הייתה הצריכה חלק אינטגרלי מקיומו של האדם. האדם צרך מזון, ביגוד, משאבים, חינוך ודברים נוספים שהיו חלק בסיסי מן היום-יום שלו.  בעידן המודרני חרגה הצריכה מגבולות הקיום הבסיסיים, וקיבלה משמעויות נרחבות אחרות: המוני אנשים קונים בגדים, הנעלה, מזון, חומרי קוסמטיקה ועוד מוצרים מן השפע וההיצע הבלתי נדלים. לעתים נראה כי ישנם יותר מוצרים לקנייה מאשר בני אדם שיקנו אותם. פעולות הקנייה והצריכה הפכו לעניין שבשגרה. אנו מגלים מדי יום מה חסר לנו, מחליטים אילו מוצרים עלינו לרכוש כדי למלא את החסר, משתמשים בהם ונפטרים מהם מהר מאוד. הצריכה איננה רק צורך פונקציונלי שבא למלא מחסור מסוים, אלא הפכה למטרה בפני עצמה. אנחנו קונים יותר וביוקר, מפני שבחברות מודרניות רבות,  בני אדם נמדדים ברכושם יותר מאשר באיכותם ובאנושיותם.

התרבות המודרנית יצרה עולם של ניכור כלפי החברה והכלל, ובכך פגמה ביכולות התקשורת הבין-אישית של האדם. על רקע הניכור הזה  צמחו הפרסומות, שמלבד שיווק המוצר , מנסות לשווק לצרכן גם חום, אהבה, שייכות, מיצוי חלומות ושאיפות, ועוד רגשות רבים החורגים מגבולות המוצר ומדברים אל לבו ונפשו של הצרכן. תרבות הצריכה מנסה לשכנע אותנו שאפשר למלא צרכים רוחניים ונפשיים באמצעות מוצרים חומריים. היא מולידה ציפיות מוגזמות לאושר ולשלמות נפשית, אם רק נשיג את המוצר הבא. נוצרת  אשליה  שהצריכה היא תשובה לכל בעיה.

הניכור לא מתבטא רק ברובד החברתי של 'בין אדם לחברו', אלא גם ברובד הסביבתי, במערכת היחסים של 'בין אדם לטבע'. בתרבות שבה הפירות והירקות 'גדלים' על מדפי הסופר, ומוצרי הלבוש וההנעלה מיוצרים במפעלים מרוחקים במזרח אסיה, האדם מתנתק ומתנכר גם לתהליכי הייצור של המוצרים המספקים לו את צרכיו. לניכור הזה יש השלכות חמורות: הוא יוצר תחושה של זרות וריחוק מן הטבע, שעלולה להתבטא באפתיות להרס הטבע המתרחש מול עינינו, ואף בזיהום אקטיבי של הסביבה. תחושת ניכור ביחס לתהליך הייצור גוררת גם ניכור כלפי עובדי המפעל והחקלאים הלוקחים חלק בתהליך זה, ואדישות כלפי פגיעה בזכויות אדם וניצול עובדים.

לתרבות הצריכה  יש השפעה גדולה על סדר יומו של האדם המערבי.  היא גורמת לו לשעבד את חייו למרוץ בלתי נגמר אחרי הכסף, כסף שיקנה לו – לכאורה – אושר ומעמד חברתי. הרדיפה המתמדת אחר הצריכה והמותגים מעלה על נס את החומרנות והחמדנות, ודוחקת לשוליים את הרעיונות הנעלים והערכים המוסריים של האדם. היא מקטלגת באופן גס  בין מעמדות חברתיים, ומנציחה את הפערים החברתיים. היא מודדת את האדם לא על פי תכונותיו, אלא על פי ההון שיש לו או שאין לו.

בפעולה זו נבקש לעודד את החניכים להתבונן באופן ביקורתי על התרבות שבה הם חיים, להבין את מאפייניה והשלכותיה ולבחון אותם בדקדקנות.

מטרת הפעולה:

החניך ילמד על תרבות הצריכה וינסה להבין את ביטוייה המעשיים ואת השלכותיה על היחיד והחברה.

מהלך הפעולה:

לפני הפעולה, נקשט  את החדר בססמאות ובכרזות מפרסומות. לצד הססמאות והכרזות נתלה גם  ססמאות שלא מעולם הפרסום. ברקע נשמיע ג'ינגלים , ובמידת האפשר גם נקרין את הסרטונים המצורפים. אלה הססמאות:

"קח פסק זמן – רגע גדול של עלית".

"טעם החיים – קוקה קולה".

"אתה צמא ליותר, ספרייט".

"עשן סיגריה של גבר".

"nokia- connecting people".

"מי שאוכל לבד אוכל יותר".

"נביעות – לגוף ולנשמה".

"נשמע מצוין – נשמע אורנג'".

"פאנטה – בטירוף שלך".

"אדם נמדד בכוסו, בכיסו ובכעסו".

"לפום צערא אגרא" [=לפי הצער, השכר].

" איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" [=מטבע בכד ריק מרעיש יותר מכד מלא מטבעות; משמעות הביטוי היא שאדם ריק, טיפש, מבליט את עצמו יותר מאדם פיקח].

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".

"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".

"אם אין אני לי מי לי".

פרסומת לפלאפון:

פרסומת לנייק:

https://www.youtube.com/watch?v=aPkyPdubqDs

פרסומת לקוטג':

1.      אוהב או לא אוהב

נחלק לחניכים מדבקות "like/dislike":

נבקש מהחניכים להדביק את אחת המדבקות  מתחת לכל ססמה. רצוי לתת לחניכים גם לכתוב תגובות מתחת לססמאות.

לאחר כמה דקות נשב עם החניכים במעגל ונדון בשאלות הבאות:

·          אילו רגשות הפרסומות מנסות לעורר?

·         האם הפרסומות מתמקדות במוצר, או שהמוצר הוא רק סמל למשהו גדול יותר?

·          איזה חוסר או צורך הפרסומות הללו מבקשות למלא בחיים שלנו?

·         איזה סטטוס קיבל הכי הרבה לייקים?

·         האם היה לנו יותר קל להתחבר לסולם הערכים שהפרסומות מייצגות מדוע?[A1]

נסכם את המסקנות מן הדיון ונאמר לחניכים:

ראינו שהפרסומות לא נועדו רק לשווק את המוצר עצמו, מפני שלרוב הן לא מדברות רק על טיבו וערכו  של המוצר, אלא גם ובעיקר על החסכים שהוא ממלא אצלנו, ועל הרגשות והשאיפות שהוא מציף בנו (אם תשתה משקה מסוים – תשתפר הרגשתך פלאים; אם תעשן – תהיה יותר גבר, וכן הלאה). בכך יוצרות  הפרסומות חיבור רגשי לא-מודע אל המוצר, ומעודדות אותנו לקנות אותו לא רק כדי למלא צורך חומרי, אלא גם כדי למלא צורך רוחני-נפשי (למשל: אם חסרה לך אהבה של בית, קנה קוטג' תנובה ). הצריכה, אם כן, הופכת מדבר  פונקציונלי, לדבר שיש לו ערך בפני עצמו. את התרבות הזו אנו חיים יום-יום: אנו חשופים לפרסומות, מסתובבים בקניונים ובמרכזי קניות ורוכשים מותגים ומוצרים אחרים  שאנחנו לא באמת צריכים. אם נפשפש בסל הקניות שלנו נראה שרובנו, מי יותר ומי פחות, נתונים להשפעותיה של תרבות הצריכה (ניתן לחדד את הנקודה הזו באמצעות  השאלה הפשוטה: כמה חולצות יש לכם בארון?).

2. אני רוצה גם

נקרא או נשמיע את שירו של יהודה פוליקר 'אני רוצה גם':

נשאל את החניכים:

·      האם השיר הזה קשור לתרבות הצריכה?

·      האם אתם חושבים שהאדם המתואר בשיר ידע שובע בסוף?

·      עד כמה אתם מזדהים עם השיר? האם גם אתם רוצים הרבה דברים?

·      מהי המילה המנחה בשיר? מה נמצא במרכז השיר?

·      מהן לדעתכם ההשפעות של התרכזות גדולה כל כך ב'אני'? (חשיפה לפגיעות, התעלמות מהכלל, ניכור חברתי…).

·      האם אתם רואים את ההשפעות הללו בחיי היום-יום שלכם?

·      האם אתם חושבים שהאדם המתואר בשיר יהיה מאושר בסוף[A2] ?

·      האם הרבה נכסים יביאו לאדם אושר?

3. הנסיכה והרב

נספר לחניכים את הסיפור הבא:

מַעֲשֶׂה בִּנְסִיכָה, בִּתּוֹ שֶׁל קֵיסָר, וּפְגִישָׁה שֶׁהָיְתָה לָהּ עִם רַב דֵּי מֻכָּר.

הָרַב לֹא יָפֶה אַךְ חָכָם וְרָגוּעַ, כָּזֶה הוּא רַבֵּנוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

רַב מַעֲלוֹת, רַב חָכְמָה, רַב שָׁנִים, רַב עִם הַרְבֵּה תַּלְמִידִים עַקְשָׁנִים,

וּמוּלוֹ הַנְּסִיכָה, עַל הַכֵּס הִיא יוֹשֶׁבֶת, אַךְ פָּנָיו שֶׁל הָרַבִּי עוֹשִׂים לָהּ צָרֶבֶת.

"אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁחָכְמַת יִשְׂרָאֵל תִּהְיֶה בְּמוֹחוֹ שֶׁל פַּרְצוּף גַרְגָמֵל?!

מַכְרִיזָה אֲנִי כָּאן, כְּבִתּוֹ שֶׁל קֵיסָר, אֵין חָכְמָה מְפֹאֶרֶת בִּכְלִי מְכֹעָר!"

אֲנִי בִּמְקוֹמוֹ כְּבָר הָיִיתִי רוֹתֵחַ, אַךְ הָרַבִּי שֶׁלָּנוּ טִפּוּס שָׂמֵחַ,

"אִמְרִי נָא לִי זֹאת, נְסִיכָה חֲדַת עַיִן, בְּאֵילוּ כֵּלִים שׁוֹמְרִים אַתֶּם יַיִן?"

"יַיִן?" עוֹנָה הִיא, מִלִּים לָהּ כְּמוֹ אֶרֶס, "יַיִן שׁוֹמְרִים אָנוּ רַק בִּכְלֵי חֶרֶס."

"הַחֶרֶס פָּשׁוּט," מִתְפַּלֵּא אָז הָרַב, "לֹא עָדִיף לְאַפְסֵן בְּכֵלִים שֶׁל זָהָב?!"

וּבַת הַקֵּיסָר, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, בְּשֵׂעָר אַדְמוֹנִי וַהֲמוֹן נְמָשִׁים,

מַרְגִישָׁה כְּמוֹ יַלְדָּה שֶׁגִּלְּתָה לְמַפְרֵעַ, שֶׁמָּה שֶׁבָּלְעָה עַד הַיּוֹם הוּא צְפַרְדֵּעַ!

"נַפְּצוּ אֶת כָּל הַכֵּלִים הַפְּשׁוּטִים!" הִיא צוֹעֶקֶת מִיָּד עַל רַב הַמְּשָׁרְתִים,

וְעוֹד מוֹסִיפָה בְּשֶׁצֶף וָקֶצֶף: "הַיַּיִן יֻטְמַן מֵעַתָּה בִּכְלֵי כֶּסֶף!"

בְּכָל הָאַרְמוֹן פָּשְׁטָה הַשְּׁמוּעָה עַל הַצַּו הַמּוּזָר, הַדְּרִישָׁה הַתְּמוּהָה.

וְאֶל הַמַּרְתֵּף, כִּדְבָרָיו שֶׁל הָרַב, הוּרְדוּ כְּלֵי הַכֶּסֶף וּכְלֵי הַזָּהָב.

הַחֶרֶס נֻפַּץ, הִתְפַּשֵּׁט לוֹ הָרֵיחַ כְּאִלּוּ הָיָה הָאַרְמוֹן בֵּית מַרְזֵחַ,

וְכָךְ, כָּרָאוּי לְאַרְמוֹן קֵיסָרִים, הַיַּיִן אֻפְסַן בְּכֵלִים יְקָרִים.

כָּךְ חוֹלֵף לוֹ הַזְּמַן עַל מֵי מְנוּחוֹת, הָאֹכֶל מֻגָּשׁ עַל אוֹתָן צַלָּחוֹת,

אֵין שִׁנּוּי בַּתַּפְרִיט שֶׁאוֹכֵל הַקֵּיסָר, רַק לַיַּיִן מִשּׁוּם מָה יֵשׁ טַעַם מוּזָר.

לֹא מֻרְגָּשׁ בַּתְּחִלָּה, מִין עִקְצוּץ בַּלָּשׁוֹן, כְּאִלּוּ נִמְהַל בְּמֵימֵי הַפִּישׁוֹן,

רַק בְּתֹם חֹדֶשׁ צוֹעֵק הֶעָרִיץ: "מָה זֶה קוֹרֶה פֹּה? הַיַּיִן הֶחְמִיץ!"

כְּשֶׁהֵבִין הַשַּׁלִּיט מְמַדָּיו שֶׁל הַהֶרֶס, שֶׁהַבַּת שֶׁחִנֵּךְ נִפְּצָה כָּל כְּלִי חֶרֶס,

קָרָא לָהּ מִיָּד לְשִׂיחַת הַבְהָרָה, וְנִסָּה לְהַסְבִּיר אֶת מְקוֹר הַצָּרָה.

"בַּחֶרֶס הַיַּיִן טוֹב וְטָעִים, נִשְׁמָר לִזְמַן רַב מִצָּרוֹת וּפְגָעִים,

אֲבָל בִּכְלֵי כֶּסֶף אוֹ כְּלִי שֶׁל זָהָב, הַיַּיִן מַחְמִיץ וְהוֹפֵךְ מְסֹאָב."

הָאָב מְדַבֵּר בְּשַׁלְוָה וּבְנַחַת, וּבְכָל זֹאת בִּתּוֹ בְּקוֹל מִתְיַפַּחַת:

"זוֹ לֹא אַשְׁמָתִי, אָבִי הַמְּפֹאָר, אֶת הַיַּיִן הָרַס הָרַב הַמְּכֹעָר!"

חוֹזֵר לָאַרְמוֹן יְהוֹשֻׁעַ הָרַב, וְעֶשְׂרוֹת תַּלְמִידִים הוֹלְכִים אַחֲרָיו.

אַפּוֹ דֵּי גָּדוֹל וּבִגְדוֹ דֵּי פָּשׁוּט, וְכָךְ נֶעֱמַד הוּא מוּל כֵּס הַמַּלְכוּת.

"אֱמֹר נָא לִי, רַבִּי," מוֹרֶה הַשַּׁלִּיט, "מַהוּ הַטַּעַם וּמָה הַתַּכְלִית

לִנְקֹט תַּכְסִיס כָּל כָּךְ מְסֻבָּךְ שֶׁעָלָה לִי בְּיַיִן מַמָּשׁ מְשֻׁבָּח?"

"יִסְלַח לִי, קֵיסָר," כָּךְ עוֹנֶה לוֹ הָרַב, וַחֲדַר הַכֵּס מְהַדְהֵד אֶת דְּבָרָיו,

"לֹא הָיְתָה לִי שׁוּם כַּוָּנָה לְהַזִּיק, רַק לֶקַח מוּסָר אֶחָד לְהָפִיק:

בִּתְּךָ טָעֲנָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר חָכְמָה מְפֹאֶרֶת בִּכְלִי מְכֹעָר,

וַאֲנִי רַק עָנִיתִי, וְנָא לֹא לִכְעֹס, שֶׁיֹּפִי יָכוֹל גַּם פָּשׁוּט לַהֲרֹס."

מַקְשִׁיב הַקֵּיסָר לְדִבְרֵי הַלַּמְדָן, חוֹכֵךְ בְּיָדָיו וּמְגָרֵד בַּזָּקָן,

"הַלֶּקַח חָשׁוּב וְרָאוּי לְשִׁמּוּעַ, אַךְ עֲנֵה נָא לִי זֹאת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,

אִם הַחָכְמָה מִתְגַּלָּה בְּבֵרוּר דַּוְקָא בְּמִי שֶׁבּוֹלֵט בּוֹ כִּעוּר –

אֵיךְ אֶצְלְכֶם, בֵּין לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה, יֵשׁ תַּלְמִידִים שֶׁנִּרְאִים כְּלָל לֹא רַע?"

"אֹמַר לְךָ כָּךְ, הוֹד מַלְכוּתְךָ, וְלֹא אֶצְטַעֵר אִם תִּשְׁמַע גַּם בִּתְּךָ,

יֵשׁ בַּיְּשִׁיבָה תַּלְמִידִים נְבוֹנִים, יָפִים מִבַּחוּץ וְטוֹבִים מִבִּפְנִים,

אֲבָל חָכְמָה אֲמִתִּית, מֻפְלָאָה, אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא בַּמַּרְאָה,

הֵם הָיוּ מַגִּיעִים אַף לְבֵית הַקֵּיסָר, לוּ הָיָה פַּרְצוּפָם קְצָת יוֹתֵר מְכֹעָר."

(עיבוד של הסיפור התלמודי ממסכת מגילה דף ז' עמ' א',  מתוך אתר "ספר האגדה לילדים" של עמותת סנונית וקרן אבי חי,  http://agadastories.org.il/node/259)

* מתוך.

·           מהו המסר של הסיפור?

·           האם אתם מסכימים ש"יופי יכול גם פשוט להרוס"?

·           האם לדעתכם תרבות הצריכה מעדיפה את החומר על פני הרוח?

חשוב לומר לחניכים שאין כאן שלילה מוחלטת של עולם החומר. ברור שאנו זקוקים לעולם החומר ותלויים בו כדי לפתח תרבות רוח עשירה, כי 'אם אין קמח אין תורה'. אולם הרדיפה הבלתי-פוסקת אחרי החומר יוצרת תרבות ענייה ברוחה, מפני שהחברה מקנה מעמד גבוה יותר לעתירי הממון מאשר לאנשי המעשה והרוח.

כדי להמחיש את הדברים, ניתן לשאול את החניכים:

–          מי משתכר יותר: הטייקון המצליח ביותר או המהנדס המוצלח ביותר?

–          מי זוכה ליותר הערכה ופרסום: שחקן הכדורגל, או החקלאי שהמציא שיטת השקיה בעלת שם עולמי?

במובן מסוים, אלה קריטריונים טובים כדי לבחון מיהן דמויות המופת של החברה, וממילא, אילו ערכים היא מעלה על נס ומוקירה.

4.  צריכה מול יצירה

נפזר בחדר את הדפים המצורפים וניתן לכל חניך מדבקות (רצוי לתת לכל חניך מדבקה בצבע אחר). נבקש מן החניכים להדביק את המדבקה לפי דעתם בשאלות הרלוונטיות. לדוגמה: בשאלה האם אתה מעדיף לקבל מתנת יום הולדת שחבר שלך הכין בעצמו, או לקבל מתנת יום הולדת שחבר שלך קנה: אם החניך מעדיף  לקבל מתנה קנויה, עליו להדביק את המדבקה בצד הימני הקיצוני. אם הוא מעדיף לקבל מתנה שהוכנה במיוחד עבורו, עליו להדביק את המדבקה בצד השמאלי הקיצוני. אם אין לו העדפה ברורה, עליו להדביק את המדבקה בדיוק במרכז הטבלה.

המדבקות נועדו להציג את דעתם של רוב החניכים – האם הם חיים יותר את תרבות הצריכה, או שהם מחוברים יותר לערך היצירה. כדאי לא לתת את הרושם שיש תשובה חד-משמעית לשאלה.  יש יתרונות לצריכה כשם שיש יתרונות ליצירה. המטרה היא להראות עד כמה הזנחנו את היצירה, ועד כמה אנו מסתמכים בהרבה מובנים  רק על צריכה, על כל ההשלכות של הסתמכות זו.

לאחר כמה דקות, נשב חזרה במעגל וננתח את תוצאות הפעילות:

ü      מה לדעתכם המדבקות הללו מייצגות?

ü      מהן תוצאות הסקר? האם התוצאות משקפות  העדפה מרכזית אחת, או שהתוצאות מגוונות?

ü      אם הכף נוטה לכיוון העדפת הצריכה על פני היצירה, מדוע לדעתכם אנו מעדיפים צריכה על פני יצירה? (חיסכון בזמן / חיסכון בכסף / מוצר יותר טוב וכו').

* אם הכף נוטה לצד הצריכה, משמעות הדבר היא שאנו כמעט לא מייצרים שום דבר, ודאי שלא דברים שאנו צורכים לאחר מכן. האם אתם יכולים לחשוב על ההשלכות של התופעה הזו? (ניכור מן הסביבה ומן הטבע, העדר קשר בינינו לבין ה'ידיים השקופות' שעובדות מאחורי הקלעים, דבר שעלול להוביל לאדישות כלפי ניצול ורמיסת זכויותיו של העובד).[1]

* אם הכף נוטה לכיוון היצירה, מדוע אתם מעדיפים ליצור ולא  לצרוך? מתי יש חיבור גדול יותר בין האדם לבין המוצר שבבעלותו  –  כאשר הוא צורך אותו, או כאשר הוא יוצר אותו בעצמו?

לקנות מתנה לחבר

להכין מתנה לחבר

לקנות בגד בחנות

לעצב ו"לשפץ" לעצמך את הבגד

לקנות דיסק מוסיקה בחנות

להקליט שיר שכתבת / הלחנת

לקנות ירקות בסופר

לגדל "גן ירק" בחצר האחורית

להזמין פיצה עם החבר'ה

לבשל ביחד עם החבר'ה

לקנות קישוט לחדר

להכין בעצמך קישוט לחדר

לכתוב שיר ל"פיזמונסניף" על בסיס שיר קיים

להלחין בעצמך שיר ל"פיזמונסניף"

לקנות לאמא כרטיס ברכה מוכן

לעצב בעצמך כרטיס ברכה לאמא

סופרמרקט של חיים

בעידן הקפיטליסטי, כאמור לעיל,  אנו צורכים לא רק כדי למלא את הצרכים  החומריים שלנו, אלא גם כדי למלא בתוכנו חסכים רוחניים ונפשיים, ולזכות במעמד חברתי. לכן אנו צורכים בצורה מאסיבית יותר ומייצרים פחות מוצרים, כי הייצור 'לא משתלם'.

נפזר ברחבי החדר כסף מדומה:

נציג בפני החניכים כמה מוצרים למכירה (עם תג מחיר ברור).

חשוב להקפיד שיהיה מספיק כסף כדי לשלם על  ה'מוצרים

כעת נשחק משחק בשני סבבים:

–          בסבב הראשון נבקש מן החניכים לאסוף כסף כפי יכולתם. ככל שיצברו יותר כסף, כך יוכלו לקנות יותר.

נשאל את החניכים:

·                האם לכולכם יש אותה כמות של כסף ביד, או שיש חלוקה בין  החניכים הזריזים יותר לבין החניכים זריזים פחות?

·                כיצד חוויתם את המרדף אחרי הכסף? האם המרדף התנהל ברוגע ובשלווה, או  באלימות ובדאגה?

·                האם החלוקה שנוצרה היא חלוקה הוגנת? האם נשארו בקבוצה  חניכים הרעבים לפת לחם?

–          בסבב השני נפזר שוב את הכסף בחדר ונבקש מן החניכים לאסוף אותו, אך הפעם בצורה  שונה מכפי שהיה בפעם הקודמת – מתוך הסכמה וחלוקה הוגנת בין כל החניכים.

·                איזו התנהלות כלכלית אתם מעדיפים?

·                במידה מסוימת, יש כאן ויתור על רכוש ומעמד לטובת שלווה וחלוקה שוויונית. האם הוויתור הזה מוצדק מבחינתכם? באיזו דרך הייתם מעדיפים לחיות? מהי מבחינתכם  איכות חיים?

סיכום

עסקנו רבות בפעולה בתרבות הצריכה ובהשלכותיה. זהו, כמובן, פתח לדיונים רחבים יותר, כמו: מהו אושר? עד כמה אנו תלויים בכסף ובנכסים שלנו  כדי להיות מאושרים? מהי איכות חיים? מהן ההשלכות החברתיות והתרבותיות בחברה חומרית שבה כבר לא 'משתלם'  להיות איש רוח ואיש אשכולות?

כל אחת מן השאלות הללו  מזמינה דיון שלם, וקצרה היריעה מלדון בהן לעומק, אך ניתן בכל זאת לומר כי תרבות הצריכה יצרה מצב שבו המרדף שלנו אחרי החומר מנתק אותנו ממהות היצירה של אותו חומר, וכך נבנית חברה לא בריאה מבחינה מוסרית, חברה שמקדשת את הדברים הפחות חשובים; חברה שהופכת את הכסף לחזות הכול, חברה שנוצרת בה חלוקה מעוותת למעמדות, ושלא תוכל להתקיים בכוחות עצמה לאורך זמן. –

[1]לעתים קרובות הצריכה מעוררת תחרות מחירים, שבה אנו מעוניינים לקנות כמה שיותר מוצרים בכמה שפחות כסף. במצב שבו הצרכנים כלל לא מכירים את היוצר – החקלאים בשדה ועובדי המפעל – קל יותר להגיע למצב של ניצול העובדים כתוצאה ממגמתו של המעסיק למקסם את רווחיו, ולהוות מתחרה ראוי בשוק החופשי.

[A1]שאלה לא ברורה
[A2]דומה מדי לשאלה השניה