אהבת אלוהים ואהבת ההלכה / שיחה עם הרב פרופ׳ דוד הוטמן / יאיר לורברבוים

פרופ׳ יאיר לורברבוים שוחח עם הרב פרופ׳ דוד הוטמן בעקבות ספרו ״אהבה ואימה במפגש עם א־לוהים – מורשתו התיאולוגית של הרב יוסף דב סולובייצ׳יק״. ריאיון

אפתח בשאלה אישית על היחסים האישיים בינך ובין הרב סולובייצ׳יק.
הפגישה שלי עם הרב סולובייצ׳יק הייתה מיוחדת; כשבאתי ללמוד אצלו גיליתי שהוא גדול בתורה אבל לא מפחד משום רעיון. אהבתי מאוד לא רק את השיעורים שלו אלא גם אותו באופן אישי. הוא נתן לי את הכוח ללמוד פילוסופיה בפתיחות, ולאחר שהכיר אותי לעומק אף דרש ממני ללמוד פילוסופיה. אני זוכר שאמרתי לו שזה מסוכן ללמוד פילוסופיה והוא ענה לי: ״אני טס כל שבוע מבוסטון לניו יורק, וזה מסוכן. ברוך ה׳ אני מתגבר על הפחדים וגם אתה תתגבר״. לאחר כשנתיים החזרתי לו: ״אני רוצה שתדע שהמטוס שלי התרסק. אני לא אותו איש ואני לא מחזיק באותה האמונה הפשוטה והתמימה״. הוא מאוד אהב ללמד, לחזק ולעודד תלמידים שהוא ראה שיש להם כוחות ללכת בכיוונים חדשים. הוא עודד אותי לעמוד בראש קהילה שבה ישבו בתפילה במעורב. הוא סמך עליי שאעמיד שם מחיצה – וכך היה; אבל הוא גם ידע שאני מבקש דרכים חדשות. הייתה לי נטייה רוחנית חזקה והוא זיהה את זה. כשבאו לשונות רעות הוא אמר לי: ״אני לא מקבל מה שאומרים עליך – אין מה לעשות, אתה ׳מורעל׳ על א־לוהים״. באמירה זו הוא עודד אותי לפתח את העיסוק התיאולוגי והפילוסופי.
בספר מופיעה גם ביקורת מעודנת. מה על הביקורת שלך על ״איש ההלכה׳׳,
כשהייתי צעיר הוקסמתי מ״איש ההלכה״, אליהו איש פרוז׳ינא, שכשנכנסו לספר לו כי בתו האהובה גוססת ונוטה למות, שאל אם יש לו זמן להניח תפילין של רבנו תם (שכן לאחר יציאת הנשמה יחול עליו דין אונן, הפטור מן המצוות). בניגוד לרב סולובייצ׳יק, אני לא רואה בו גיבור דתי. אני תופס את ההלכה כתכליתית ורואה את המעשה הזה כמנוגד באופן עמוק לקיום האנושי. ההלכה פטרה את האונן מתפילין כדי לפתח את הרגישות לחיי האדם ולאובדן האישי שלו ולא כדי לנסות אותו, לא כדי לבדוק אם ירוויח עוד מצווה במקום נשיקה אחרונה לבתו.
כך גם הכפיפות להלכה שמנוכרת לרגשות של האדם היא לדידי טעות נוראית. כשאתה הולך לים ואתה רואה את החוף והגלים, את השמש השוקעת ואת גוני האור הנהדרים, זה לא טבעי לחשוב מיד על הקטגוריה ההלכתית של ״בין השמשות״. אני רואה את ההלכה כמעצבת אישיות שלמה, שמחוברת לחיים, לא בצייתנות עיוורת. זה נכון שלעיתים ההלכה דורשת הקרבה. יש בזה גם משהו חיובי. כשעומדת בפניך בחירה בין חיים מלאים לפני א־להים ואדם לבין חיים של שקר עצמי או של רוע קיצוני – באה ההלכה ודורשת ממך להקריב אפילו את החיים עצמם בשם התוכן הנשגב שההלכה מבקשת לצקת בהם; אולם ההקרבה כאתוס מכונן אינה ראויה בעיני. במשפט אחד: אני רואה את ההלכה כמעצבת אישיות בריאה ותרבות בריאה – אופטימית וחיובית, מעורבת בעולם ומעורבת עם הבריות.