אזהרה חמורה אקולוגית לימינו. פרשת בראשית, תשפ"ג

בסוף פרשת בראשית קוראים אנו את הפסוקים הבאים, "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם" (בראשית ו' ה'- ז'). ומיד עולה התמיהה, כלום מתאים בפסוקים אלה לשון הויה, שהוא מתפרש, בדרך כלל, כמידת הרחמים? ובייחוד בפסוק ז', "ויאמר ה': אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה". האם שם ההוויה מתאים לאמירה זו? אתמהא. ואילו בפרשה ו' פסוק י"ד קוראים אנו, "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה…" ושם בפסוק י"ג, "ויאמר אלקים לנח: קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם… והנני משחיתם את הארץ" ושם בפסוק י"ג, "ויאמר אלקים לנח: קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ". ושם פסוק כ"ב, "ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים, כן עשה" ורק בסיפור הצלתו של נח וביתו נאמר, "ויאמר ה' לנח: בא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז' א'). והפלא הוא ששוב בפרק ח' פסוק א', חוזרת מידת הדין, כדכתיב, "ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה, ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים". ועוד שם פרק ח' פסוקים ט"ו- ט"ז, "וידבר אלקים אל נח לאמר: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך… ופרו ורבו על הארץ". והיינו מצפים שבפסוקים אלה יופיע שם ההויה, כי הצלתו של נח בני ביתו וכל החיה אשר היתה איתו, נראית היא בהחלט כבאה ממידת הרחמים. כי אכן כך ראה נח עצמו את פני הדברים. שהרי שם פסוק כ' כתיב, "ויבן נח מזבח לה'…", ואכן ה', בלשון הזה מופיע להלן כמידת הרחמים בפסוק כ"א, "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם…" אך מיד לאחר מכן בפרשה ט', "ויברך אלקים את נח ואת בניו, ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ" (פסוק א') ובפסוקים ח' וט' שם, "ויאמר אלקים אל נח ואל בניו איתו לאמר: ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם", ושם פסוק י"ב, "ויאמר אלקים: זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם…" וכו', והיה נראה לכאורה כי נתינת ברית זו היא סימן למידת הרחמים ולא למידת הדין.

תמיהות אלה עמדו עליהן חכמינו זכרונם לברכה, וכן מצאנו ברש"י [במוסף רש"י לבראשית ו' ה'-ו'], שכתב: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו', "ויאמר ה': אמחה את האדם… "ויזכר אלקים את נח"- זה השם מידת הדין ונהפכה למידת הרחמים על ידי תפילת הצדיקים. ורשעים- "כי רבה רעת האדם" וגו'- ויאמר ה' אמחה…" והוא מידת הרחמים, וכו'. ובדומה לכך במדרש תדשא פרק כ', דשם איתא: בששת ימי בראשית אי אתה מוצא הויה אלא אלקים בלבד. בכל פרשתו של קין אי אתה מוצא בו אלקים אלא הויה, שכן כתיב, "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וינחם השם כי עשה… ויאמר ה': אמחה", וגו'.

ובדומה לכך, באגדת בראשית פרק א': אמר הקב"ה: לא די להם שלא עשו מיצר הרע יצר טוב, אלא עשו מיצר טוב יצר רע, שנאמר, "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (שם ו' ה'). כל דרשות חז"ל אלה באו ללמדנו כי מעשינו אנו עשויים להפוך את מידת הרחמים למידת הדין וכן להיפך.

ומפורש עוד יותר בבראשית רבה ל"ג א': "ויאמר ה'"- אמר ר' שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים שהם הופכים מידת רחמים למידת הדין. בכל מקום שנאמר ה' מידת הרחמים, "ה' ה' אל רחום וחנון" (שמות ל"ד ו'). וכתיב, "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו' ה'-ז'): "וינחם ה' כי עשה את האדם… ויאמר ה': אמחה…". והשוה שם ע"ג ג': "ויזכר אלקים את רחל" (בראשית ל' כ"ב). אמר ר' שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים שהופכים מידת הרחמים למידת הדין … ואשרי הצדיקים שהופכין מידת הדין למידת הרחמים.

והנה למדונו חכמינו שהעולם נברא באופן מושלם, וכפי שאמר ר' יצחק בר מריון (בבראשית רבה י"ג א' בסופו): כתיב, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב' ד')- בוראן משבחן… נאין הן ומשובחין הן, שנאמר, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". וכמוהו במדרש הנעלם, בראשית י"ז, "אלה תולדות… בהבראם"… כאדם המשבח ואומר: הם הדברים שאין כמותן… וכו'. ובמדרש קהלת רבה ז' י"ג, "ראה את מעשה האלקים, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו (שם ז' י"ג): בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך… וכו'. ובמדרש הגדול לבראשית ו' ז': אמר ר' יוחנן: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו כרם והיה נוטע בו כמה מיני מאכלים. מסרו לאריס להשביחו, והיה אותו אריס עצל. לא דיו שלא עשה בו מלאכה, אלא שהחריבו. אמר המלך: אני מסרתי כרמי לזה להשביחו או להפסידו? מה עשה המלך? הצית בו את האור. כך הקב"ה ברא עולמו, וברא בו כל מיני תענוג, ומסרו ביד אדם להנות בו ולהשביחו. עמדו דור המבול והכעיסו והשחיתו, וכפרו ואמרו, "מה שדי כי נעבדנו" (איוב כ"ט ט"ו). מיד אמר הקב"ה , "אמחה את האדם".

העולם ניתן לנו נקי, יפה ומשובח, אך אנו קלקלנו והחרבנו אותו באופן שקשה לתקנו. אזהרתו של הקב"ה, כפי שהובאה בדברי חז"ל, בימינו, חמורה כפליים. כי מי יוכל להשיב ולהחיות את אשר השחתנו. ניתן לנו טבע מופלא המזהיר, אך מי יוכל לגלות את זוהר הרקיע כאשר הוא מכוסה באבק משאיות ועשן בתי חרושת. ויהי רצון שנוכל את המעוות לתקון ולו קמעא, ונישא לבבנו אל כפים, אל אל בשמיים מזהירים. אמכ"ר