אזהרה למבטיחים ולא מקיימים, פרשת מטות תשפ"ב

ככל שמתקרבים אנו לבחירות, הולכות ומתגברות הכרזות שונות מפי חברי כנסת ואנשי מפלגות, על כל מה  שיעשו ויפעלו אם וכאשר יעלו הם לשלטון. תופעה זו מוכרת לנו היטב משכבר הימים,  ומודעים אנו היטב לכך כי רוב ההבטחות הללו כלל לא ימומשו, ושמא מלכתחילה כל תכליתן הייתה לגרוף קולות ותו לא.

ואם כן, הכרזות אלה הן בבחינת הבטחות שווא, וחוששני כי נתוודע ללא מעט כאלה בשבועות הבאים. והנה בתחילת פרשתנו נאמר, " וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר ל' ב'-ג'). וכתב הרמב"ן על פסוקים אלה: לא הקדים הכתוב לאמר בכאן "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם, זה הדבר אשר צוה ה'…" כמו שאמר בפרשת שחוטי חוץ ( ויקרא י"ז ג'-ט') ובשאר הפרשיות, אבל הזכיר זה בסוף הפרשה לאמור "אלה החוקים אשר צוה ה' את משה…" (שם פסוק י"ז)  וכו'. והמשיך הרמב"ן שם: וטעם "וידבר משה אל ראשי המטות…"- כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדר ענוי נפש. ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט… כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם… והנה היתר נדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני, ותלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמר, "היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו, אזהרה היא זו: חכמים ומנהיגהו היזהרו בדבריכם כי עליכם החובה לקיימם ( ראה משנת חגיגה א' ח'). אלא שרמז לו הכתוב "לא יחל דבריו" (שם פסוק ג') כלומר, שלא אמר לא יעבור על דבריו, אבל צוה שלא יחלל דברו, שלא יעשה הנדר חלול… והטעם בזה כאשר אמרתי שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראויים להם ויכתבו ברמיזה.

והנה נראה הדבר כי דרכם של ראשי עדות ומנהיגי מפלגות להבטיח לאנשיהם דברי ניסים ונפלאות בכדי לחזק את מעמדם, ואולי הספק מקנן בליבנו אם באמת בכוונתם לנסות לקיימם, ודווקא אליהם מכוון הציווי של "ולא יחל דברו".

ואף אם יקרה שידרשו מהם לקיים את דבריהם, בוודאי ימצאו אמתלות להצדיק את חוסר יכולתם לקיים את הבטחותיהם. אך אמתלות אלה כלל לא הוזכרו בתורה, כפי שהבהיר הרמב"ן, כי לא רצה הכתוב שיתלו בהן את חוסר פעילותם , על כן הדגיש הכתוב כי עיקר החובה היא "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה", רק חכמי הדורות בהכירם את ירידת הדורות כמתנת חסד נתנו פתחי מילוט כברירה אחרונה כאשר נעדרה כל דרך אחרת.

ולא בכדי באה פרשת בני גד ובני ראובן (פרשה ל"ב) סמוך ונראה לפרשת הפרת נדרים, כי בה מודגשת בתנאי כפול ומיוחד ההתחייבות לקיים את ההבטחה שלא ישובו אל בתיהם עד אשר התנחלו בני ישראל איש נחלתו (שם פסוק י"ח), וכי יעברו חלוצים לפני ה' ארץ כנען (שם פסוק ל"א).

ואף כי חכמינו חידשו עניין של הפרת נדרים והתרתם, הזהירו שם: הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו (חגיגה י' ע"א). ואף על פי כן  כתב הרמב"ן ז"ל (בהשגותיו לספר המצוות) כי: כן יראה שהפרת נדרים לא תמונה לפי שהיא שלילית, שנצטווינו לעשות את כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק על פי האב או הבעל.

ובספר החינוך מצוה ת"ז כתב: שנמנענו שלא לשנות מה שנתחייב בנפשנו בדיבור (עיין רמב"ם פרק א' מהלכות נדרים א'-ה'), אף על פי שהוא בלא שבועה… ועל זה נאמר "לא יחל דברו", ופירשו זכרונם לברכה (ספרי כאן) לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקיימהו… ועל הכל נאמר בתורה, "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג ז').

ועל כן יובן את אשר ידענו כי בתקופת הגאונים ואף אצל חכמי אשכנז כמעט ולא נלמדה מסכת נדרים (עיין באוצר הגאונים לב"מ לוין, מסכת נדרים), בכדי להמעיט ידיעת תורת ההפרה והתרת הנדרים, ובכך להסיר מכשול.

ואכן איתא במסכת נדרים עצמה כ"ג ע"ב:  רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא [בדרשה, הרוצה שלא יתקיימו נדריו, רש"י] אמר ליה רבא: קא מסתים לה סתומי [סתמה תנא דמתניתין, רש"י] כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. על כן הזהרו חכמים וח"כים בדבריכם בכדי שלא יתחלל כל היוצא מפיכם. ולא ייאמר עליכם "אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" (ירמיה ז' כ"ח), אלא יהיו כל דבריכם אמונה (השוה תהילים קי"ט פ"ו), כי ל"איש אמונות רב ברכות" (משלי כ"ח כ').