אטומים לסבל: על מערכת היחסים בין הלכה למוסר

דניאל להמן קורא לרבנים שלא להתעלם מהמציאות ומהמצוקה האנושית, כשהם ניגשים לפסוק הלכה
02/05/2011

בראיון שהעניק לכתב העת "דעות", והתפרסם לאחרונה (גליון 51, ניסן תשע"א), עמד הרב אהרן ליכטנשטיין מספר פעמים, על מערכת היחסים העדינה והמורכבת בין ההלכה למוסר. לטענת הרב, יש לקבל את המתחים והסתירות בין הקטגוריות, מלכתחילה: "אפשרות שנייה היא של האדם המקבל עליו עול מלכות שמים, כלומר את התכנים של עולם ההלכה, גם כשהם קשים לו, אבל הוא נשאר בסימן שאלה; הוא מכיר בכך שהוא לא מבין את ההלכה, אך הוא בכל זאת מקיים אותה, ומקווה להבין יום אחד בעתיד. אכן, חלק מן האתגר הדתי הוא היכולת להתמודד עם מקומות שבהם החוק יוצר קושי עבור האדם, ובכל זאת הוא נדרש לציית לו". קבלת ההלכה, תוך קושי תבוני ומוסרי – זוהי מנת חלקו האינהרנטית של המצב הדתי.

לרבנים אחרים מסקנה זהה – אם כי, בעלת אופי דיעבדי, הנובע משיקולים פרגמטיים. לדידם, תמורות בעולם ההלכה המקובל – בשל מציאויות משתנות, בשל ערכים משתנים – אפשריות ורצויות. רואים הם את עולם ההלכה כמקום נוזלי, דינאמי. עולם שמלכתחילה נועד להתאים להקשרו, להווי המאפשרת ומחיה אותו. דא עקא, הם מסתייגים, עריכת שינויים בהלכה כרוכה בזהירות מרובה. אין לפעול ללא הסמכות הראויה, הנדרשת. שינויים הלכתיים מצריכים גב הלכתית רחבה, מצריכים קונסנזוס ציבורי, מצריכים פרשנות מחודשת של המקראות, על-ידי סנהדרין מקובלת ומוסמכת. כך הרב אמנון בזק: "כל עוד אין לנו סנהדרין שיפסוק שפסוק מפורש בתורה 'צריך להיות מובן באופן אחר', הרי שלא ניתן יהיה לסטות מן התורה ימין ושמאל. קשה עד מאוד לראות סמכות הלכתית משמעותית שתיקח על עצמה תפקיד שכזה ברמה הציבורית" ("פסח שני ואפשרות השינויים בהלכה", אתר "קולך").

יש באמירות אלה כדי לזעזע כל בעל תודעה אתית, כל בעל רגישות מוסרית בסיסית. לעתים קרובות, המתח בין מוסר להלכה אינו מצטמצם למישור התיאורטי; לעתים קרובות, המתח מתבטא במצוקות אנושיות מוצקות וממשיות. דוגמת מסורבות גט, דוגמת הומוסקסואלים דתיים. האומנם ניתן לעמוד מולם, להזדהות עמם – ובאותה נשימה, להתנער מהצעת פתרון רציני ואמיתי לסבלם, תוך לבטים פילוסופיים-מופשטים, תוך טענת 'נישאר בסימן שאלה', תוך הצבעה על שיקולים טכניים, בעיות חיצוניות במכניזם, בעיות שאינן נוגעות בלב הסוגיה? האם יש בנימוקים המופשטים והטכניים להצדיק מצב בו מערכת משפטית-חברתית הרואה את עצמה ככללית ומקיפה – כגון ההלכה – מתירה לעצמה לאפשר מצוקות כאלה? לפעול בחוסר מוסריות כזאת, לחסום אדם ממתן ביטוי לאנושיותו במלואה? ודאי, שבכל מערכת משפטית או חברתית, שנועדה לקדם את הכלל, יהיו יוצאי-דופן, בודדים שהמערכת אינה מסוגלת לענות למצוקותיהם בצורה מושלמת. אולם המערכת הכללית אינה יכולה להתעלם ממצוקות פרטיות. לא ריאלי לצפות מאדם לדבוק באורח חיים שאינו מסוגל, באופן פוטנציאלי, לענות לצרכיו הבסיסיים והקיומיים ביותר, באורח חיים שאוסר עליו להיות עצמו, ששולל את פנימיותו או חירותו.

על אחת כמה וכמה, שעה שמרבית המצוקות ניתנות לפתרון. דרושה מעט יוזמה, דרושה מעט תעוזה. מוכנות להוסיף ולסייג, לפרש – ואף למחוק – את ההלכה המקובלת. ייעודה של ההלכה להיות רלוונטית; לשם כך התמסדה התורה שבעל פה, גשר בין התורה שבכתב, המוגדרת ומאובנת, למציאות המתחדשת לבקרים. על אחת כמה וכמה, שעה שלמרבית המצוקות הוצעו פתרונות. דחוקים, לפעמים – ובכל זאת, פתרונות ממשיים, תוך התמודדות כנה עם המקורות. האם מוצדק לשלול אותם בשל אי-אלו פגמים, בשל התמקדות בקטנות? האם ניתן לבני אדם לסבול בשל רתיעתנו מדרשת טעמא דקרא?

מוריי ורבותיי, התנתקתם מן המציאות. התנתקתם מן המצוקה האנושית, מקול התינוק הבוכה. להרמת ידיים, תוך נימוק מתנצל, מופשט, טכני – יש מן האכזריות.

מוריי ורבותיי, יש להתנער מן האינרציה הרווחת, מן הציפייה בחוסר מעש, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לפתרון העתידי, לעולם שכולו טוב. לשוב הסנהדרין, להיעלמותם של סימני השאלה. אמונים אנו שלא תבוא הגאולה אלא מתוך עשייה אנושית פרודוקטיבית; קל וחומר כאשר שמדובר במצוקותיה של קבוצה מסוימת בהווה. בעת הצורך, יש ליזום, לפעול.

רבותיי, כשאמות, וישאלו אותי אם ציפיתי לגאולה, אשיב שלא היה לי את הלוקסוס.