במשך תקופה ממושכת מאז החלה המגפה חלק ניכר מעמך בני ישראל לא יכול היה להתפלל במניין. אמנם הוצעו הצעות כגון צירופי אנשים במרפסות, תפילה ברשות הרבים, כלומר ברחובות בריחוק ד' אמות וכו'. ואולם לא באו הצעות אלה לפתור את כל הבעיות, כגון אנשים בבידוד, תפילה בחוץ כאשר מזג האוויר אינו מאפשר זאת וכו'. בודאי להרבה אנשים היתה הרגשה קשה שלא יכלו לקיים תפילה במניין, וכאלה שלא יכלו להגיד קדיש, וכן קדושה וברכו וכו', והצטרכו להתפלל ביחידות, ולא לשמוע קריאת התורה מספר תורה, וללא ספק חשבו בליבם שתפילתם חסרה ופגומה.

והנה, יש לדעת, כי עצם החובה להתפלל במניין אינה מוסכמת על הכל, ומקור המחלוקת במסכת ברכות כ"א ע"ב:

אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר,  "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב ל"ב) – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע? דתני רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא: אתיא "תוך" "תוך": כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וכתיב התם "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר ט"ז, כ"א) ואתיא "עדה" "עדה", דכתיב (שם כ"ז)  "עד מתי לעדה הרעה הזאת?" מאי להלן עשרה, אף כאן עשרה.

ובירושלמי ברכות ז' ג' (ובמגילה ו' ד', וסנהדרין א' ד'):

א"ר סימון: נאמר כאן "תוך" ונאמר להלן "תוך" (בראשית, מ"ב ה') – "ויבאו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים". מה "תוך" האמור להלן עשרה (פירוש עשרת בני יעקב) אף כאן עשרה… א"ר יוסי בי ר' בון:…  אלא נאמר כאן "בני ישראל" ונאמר להלן "בני ישראל". מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה.

ועל פי מקורות אלה כתב הרמב"ם בהלכות תפילה ח' ב':

תפילת הציבור נשמעת תמיד… לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, עכ"ל. משמע מיניה, דלא מצווה היא אלא מעלה טובה. (וכן דעתו של בעל חוות יאיר, סימן קט"ו, שאינה חובה אלא מצווה.)

ושם  הלכה ו':

וכל דבר קדושה לא יהא  אלא בתוך העדה מישראל, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל…".

אך בברכות מ"ז ע"ב איתא:

מעשה בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה. ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר, "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כ"ה מ"ו)? ולדבר מצוה שאני. מצוה הבאה בעבירה היא? מצוה דרבים שאני.

וכתב רש"י שם: מצוה דרבים – להוציא רבים ידי חובתם בקדושה… ובתוספות שם ביאר שתפילה דרבנן דוחה הא ד"לעולם בהם תעבודו", משמע דתפילה ברבים אינה רק מנהג טוב אלא חיוב דרבנן.

ואולם הר"י בתשובה שבהגהות מימוניות בפרק ח' מהלכות תפילה, נשאל על מי שהדיר חבירו מלהיכנס לביתו על דעת רבים, ובית הכנסת נמצא בביתו, האם יכול להתיר נדרו כדי להיכנס ולהתפלל בבית הכנסת? ותשובתו:

נראה לי כי דבר מצווה הוא, ולא מיבעיה היכא דאיכא מנין לפרקים, אלא אפילו לא היה מניין לפרקים מצווה היא שישתפנו לתפילה… ויכול להתיר את נדרו ותפילתו של אדם נשמעת בבית הכנסת.

וכן בשו"ת הרשב"ץ  ח"ד סי' קס"ג:

על הנשבע שלא לעבור לפני התיבה דאין השבועה חלה? ונראה שהוא מצוות עשה מן התורה, שהרי לעבור לפני התיבה אינו אלא להוציא הרבים ידי  חובותיהם בדברים שבקדושה ובקריאת התורה, ושניהן מן התורה, שהרי בדברים שבקדושה אמרו "ונקדשתי". ואם כן הנשבע שלא לעבור לפני התיבה כנשבע שלא לעשות סוכה …

וכתב החיד"א  בככר לאדם דף רמ"ה:

רעדה אחזתנו איך הותרה הרצועה להתפלל ביחידות, גם אחרי זמן קריאת שמע, שהרי אמרו חז"ל שחייב נידוי, ובמדרש כונן אמרו שחייב נידוי על ביטול קדיש וקדושה.

ובשולחן ערוך אורח חיים נ"ב כ"ב (על פי תשובות הריב"ש סי' תקי"ח) כתב:

וכן במקום שאין מניין תמיד בבית הכנסת כופין זה את זה בקנסות שיבואו תמיד למניין לבית הכנסת שלא יתבטל התמיד.

וכמו כן כתב באליה רבה שם אות כ"ב בשם המהר"ש (ומובא בפרי מגדים, אשל אברהם אות י"ז):

יש לכוף לבחורים וללומדים במקום שאין מניין תדיר לילך לבית הכנסת, אף על פי שיתבטלו מלימודם בשביל זה, דזמן תורה לחוד…

וכך כתב המשנה ברורה שם אות ע"ג:

ומזה נלמוד [כלומר, ממעשה דר' אליעזר] דכל שכן שלא יתעצל האדם בטרחא בעלמא לקבץ מנין לתפילה. וכמה גדולה היא מצות האיש שדירתו במקום קיבוץ קטן כשרואה לקבץ תמיד מנין כדי שלא יתבטל התמיד. כי אפילו מי שהוא רק מעשרה הראשונים אמרו חז"ל שנוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם. קל וחומר בזה שהוא עמל לקבצם גם כן. ואמרו חז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

והנה, אין כל ספק בחשיבותה של תפילה ברבים, אך האם היא מצווה או נוהג מבורך? משמע מן המקורות שהבאנו לעיל שהיא מצווה. ואולם, ישנה דעה אחרת במקורותינו. וכך איתא בספר כרך של רומי מאת מוהר"ב חזן (ר' משה ישראל חזן, ליוורונו תרל"ו), סי' ז':

ענין תפילה בציבור אין לה זכר ורושם בין המצוות אפילו מדרבנן… (ותפילה) בציבור אין ריח מצווה בדבר.

וביריעות האוהל על אהל מועד, לר' שלום משה חי גאגין:

… הגם כי גדולה מעלת התפילה בציבור וערכה מי יעריכנה… מכל מקום איננה מן המצוות החיוביות אף מדרבנן, רק חיזוק סופרים מהיות טוב.

וזו אף דעתו של המהרי"ל (ר' יעקב מולין, 1427-1355), בהלכות ערובי חצירות סי' ז', מהדורת רש"י שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' ר"ל:

בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ב ע"א) תנו: אין מניחין עירוב תחומין רק לסמוך עליו לילך לדבר מצווה, כגון לבית האבל או לבית המשתה. אמר מהר"י סג"ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבית הכנסת כדי להתפלל בעשרה [ראה מגן אברהם סי' תט"ו ס"ק ב'] רק בסמ"ק (סי' רפ"ב) ובספר האגודה (וראה באגודה עירובין פרק הדר סי' ע'), אמר להם הר"ר ולא יהא פחות מבית המשתה? אמר ליה הרב: להתפלל בעשרה אינה כל כך מצווה, דיכול לכוון תפילתו בבית, דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בעשרה. אבל בית המשתה מצווה רבה היא, ודווקא סעודת נישואין ולא סעודת הרשות…

הרי שאחד מגדולי מעצבי מנהג אשכנז סבר שאין התפילה במניין "כל כך מצווה". ונראה שבעצם זו הייתה מחלוקת אף בתקופת חז"ל, שהרי מצאנו סוגיה שלמה בברכות ז' ע"ב-ח' ע"א, וזו לשונה:

אמר ליה [לו]  ר' יצחק לרב נחמן:  מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי [מה הטעם אין אדוני בא לבית הכנסת להתפלל] ? אמר ליה [לו] לא יכילנא [איני יכול] (רש"י: תש כוחי). אמר ליה [לו]  לכנופי למר [שיאספו לאדוני]  עשרה וליצלי [ויתפלל]. אמר ליה [לו] טריחא לי מלתא [קשה עלי הדבר]. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר [ויאמר אדוני לשליח הציבור שבזמן שמתפלל הציבור יבוא ויודיע לאדוני].  אמר ליה: מאי כולי האי? [מה כל זה] אמר ליה [לו]: דאמר ר' יוחנן משום רשב"י: מאי דכתיב [מהו שנאמר],  "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהילים ס"ט י"ד)- אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: מהכא [מכאן], "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך" (ישעיה מ"ט ח').  ר' אחא ברבי חנינא אמר:  מהכא, "הן אל כביר ולא ימאס"  (איוב ל"ו, ה'), וכתיב "פדה בשלום נפשי מקרב לי ברבים היו עימדי" (תהילים נ"ה י"ט).  תניא נמי הכי: רבי נתן אומר: מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים? שנאמר, "הן אל כביר ולא ימאס" וכתיב, "פדה בשלום נפשי מקרב לי" וגו'.

הרי שרב נחמן (הבבלי) בעת חולשתו פטר את עצמו מלהתפלל במניין, ותמה ר' יצחק הארץ-ישראלי (שככל הנראה התארח אצלו, ראה לדוגמה ברכות נ'"א ע"ב), למה לא כינס מתלמידיו אצלו, או מצא דרך אחרת להתפלל ואפילו חלק מן התפילה במניין. והובאה רשימה של דעות מחכמי ארץ ישראל על חשיבותה של תפילה בציבור, דלא כדעתו של רב נחמן.

והנה לא באנו להמעיט בחשיבותה של תפילה בציבור כהוא זה, אלא לתת נחמה פורתא לאלה שהצטערו על ביטול תפילתם ברבים, אף שברור שפיקוח נפש דוחה מצוות תפילה ברבים. ואף יש להוסיף כי ישנה שיטה שאין זה אלא נוהג טוב שבוודאי נדחה בשעת הסכנה. וכעת דכבר לא תש כוחנו והושבתה הרעה מן הארץ וחרבו של מלאך המוות כבר לא תעבור בארצנו, נוכל לזכות לכך שתפילותינו ברבים לא יימאסו ותתקבלנה ברצון, והקב"ה ינחם את אשר באמת זקוקים לנחמה בעקבות פרשת "בהר", בימים הקשים הללו, ונוכל להתחזק באמונתנו, באמרנו כולנו יחד "חזק חזק ונתחזק".