לקריאת הכתבה המלאה כפי שפורסמה בכיפה לחצו כאן
אגדה סרקסטית מספרת על מקום בירושלים בו התגוררו שני אחים. בכל לילה היה קם אחד מהם ומצית אש בגורן של חברו. ראה הקב"ה את מעשיהם של האחים הללו ואמר: מקום זה, בו שוררת שנאה כל כך מופלאה, ראוי שייבנה עליו משכן הכנסת… אכן, זכה עם ישראל שנבחריו מרבים להשתלח אלה באלה, מדירים זה את זה, ומוסיפים פלגנות וקיטוב כדי להניס כל אפשרות של שיתופי פעולה למען אזרחי ישראל.
לאש היוקדת של מדורת הקיטוב נוספה בימים האחרונים אמירה נוקבת וכואבת של ח"כ ישראל אייכלר שהתייחס לחה"כ גלעד קרב ואמר: "לא אגיד לו שלום חס וחלילה. אין שלום לרשעים. הרפורמים הם כמו נוצרים".
שנאת רשעים והרעיון שלא לומר שלום ליהודי רשע מושרשים עמוק במסורת ישראל, וידועים דברי דוד בספר תהילים (קל"ט, כ"א): "משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט… לאויבים היו לי". אולם השאלה מיהו רשע, וכיצד יש להתייחס לעוברי עברה כיום, כבר זכתה לפרשנויות של גדולי ישראל רבים שקבעו כי בדרך כלל אין ליישם את היחס השלילי בזמננו. חה"כ אייכלר, כמו רבים אחרים, מבחין מן הסתם בין חילוניים, שאפשר להחשיבם כתינוקות שנשבו, לבין רפורמים, שכלפיהם יש לנקוט בגישה של שנאת רשעים, ולבטא אותה בכל הזדמנות. מבחינה הלכתית הדבר אינו מתחייב, ומבחינת התרומה הגרועה שלו לשיח הציבורי ולמצב החברתי בישראל מתחייב לגנוז אותו עמוק בארגז הכלים של ההתמודדות על טהרת היהדות.
התיוג של היהדות הרפורמית בדבריו של אייכלר, ראוי לתשומת לב, שכן הוא משקף הלך רוח רווח בציבור הדתי. סקר של המכון למדיניות העם היהודי משנת 2016 מצא שבסקאלה של 4-1 (כש-1 – לא מסכים, ו-4 – מסכים), הממוצע בקרב החרדים שמסכימים לאמירה כי "הרפורמים הם לא ממש יהודים" הוא 3.28, ובקרב החרד"לים 3.09. רבנים מסוימים מרחיקים לכת עוד יותר ומשווים את הרפורמים למאמיני הדתות הגרועות ביותר. כך, לדוגמה, קבע הרב דוד יוסף, חבר מועצת חכמי התורה, כי "הרפורמים לא יהודים, הם עובדי עבודה זרה", וכך הרב שלמה אבינר במאמרו "מה בין רפורמי לנוצרי?" טען שהרפורמה היא "דת חדשה הדומה לנצרות, ולפעמים יותר גרועה…"
אפשר תמיד למצוא קווי דמיון בין דתות שונות, אולם אמירות מסוג זה, הן לא נכונות ולא יעילות. על מידת נכונותן אני מרחיב בחוברת מפורטת שתפורסם בקרוב בהוצאת 'נאמני תורה ועבודה', אך חשוב כאן להדגיש שאמירות אלה נזקן רב מתועלתן. רטוריקה פולמוסית שמבקשת לשלול כל לגיטימציה מהיריב, בעזרת דימויים מוקצנים שמתארים אותו כרע בהתגלמותו, משרתת היטב דווקא את היריב.
אמירות אלה ממשיכות את המאבק שניהלה היהדות האורתודוקסית בתנועה הרפורמית במאה ה-19 בעיקר באירופה, ובמאה ה-20 בעיקר בארה"ב. מאבק זה נועד למנוע זליגה של יהודים אורתודוקסים לכיוון הרפורמי, ותיוג הרפורמים כרשעים וכדומים לנוצרים שימש כלי ניגוח מרכזי בו. לא זה המאבק שלנו כאן ועכשיו. בישראל של המאה ה21 היהדות האורתודוקסית איתנה ויציבה, וההתמודדות שלה מול הזרמים האחרים איננה על עצירת סחף של חרדים לעבר הרפורמה, אלא היא על משיכת הציבור הכללי. אמירות פוגעניות רק פוגעות בהתמודדות זו, וניתן להצליח בה דווקא על ידי הליכה בדרכו של הלל: לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה. יצוין שאף הרב אבינר שהתבטא בביטויים קשים כלפי התנועה הרפורמית קובע שלגבי האנשים עצמם, "צריך אהבת ישראל כלפי אלה שהם יהודים".
כמי שמאמין בדרך התורה והמצוות, וכמי שרואה כאחים גם את היהודים החרדים בקרבם גדלתי, וגם את היהודים הרפורמים, אני מקווה שמפלס התוקפנות ירד ורמת הסובלנות תגבר, כי ההיסטוריה לימדה שאין לנו את הפריבילגיה להמשיך עוד ועוד בשנאת אחים.
