אכילת מצה שרויה בפסח, פרשת צו, שבת הגדול תשפ"ה
כידוע, בפסח נהגו להחמיר בכל מיני חומרות, מאחר שחמץ בפסח כלל אינו בטל אפילו באלף, אלא אוסר הוא במשהו. חומרות רבות הלכו והתפשטו בקרב עדות ישראל, וביניהן איסור אכילת מצה שרויה בפסח, איסור שהתקבל בקרב חצרות החסידים. אך לדעתם של הרבה פוסקים זוהי "חומרה יתירה". שהרי הגמרא בפסחים מ'א ע"ב, מביאה בשמו של ר' מאיר שיוצאים ידי אכילת מצות מצוה, כלומר המצה שאוכלים בליל הסדר, במצה השרויה במים או במי פירות ואכן, כך מובא להלכה בשולחן ערוך אורח חיים תס"א ד', וזה לשונו: יוצא אדם במצה שרויה, והיא שלא נימוחה… וכו', (אף שהמשנה ברורה שם, אות י"ז, כתב שדין זה הוא בדיעבד, לזקן או לחולה וכו'). ברור אפוא, שאין כל איסור באכילת מצה שרויה. אך "הנה נתפשט בקרב החסידים דין חדש… וכמעט כולם בלי יוצא מן הכלל נזהרו מאוד ממצה שרויה כל ימי הפסח, חוץ מן היום האחרון בלבד (בחוץ לארץ כמובן), שהתירו לעצמם לאכלה". (ראו א' וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, ירושלים תש"ך, עמ' 173).
חומרה זו בוודאי קיבלה חיזוק מתשובתו של ר' שניאור זלמן מלאדי, אבי החסידות החב"דית (1812-1747), כי הוא האריך בבירור עניין זה, ובתשובה סי' ו', שבסוף שולחן ערוך הרב, (חלק ה', תתצ"ד ע"א-ע"ב) כתב בזה הלשון:
באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרה בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במילתא ליזהר מחשש איסור דאורייתא.
ובהמשך דבריו מנמק הוא את דבריו בפרוטרוט בזה הלשון:
והנה עיננו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפיה, וזה בא מחמת שהייתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה… אי אפשר להכחיש החוש, ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה. ובדורות האחרונים שהיו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהייתה נילושה יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למעוך מאד בלישה, ואין לשין יפה יפה. ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים באמת. והנה משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה שמתחמץ במרק כשמפוררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאורייתא, כי אין כאן תערובת כלל. אבל לפי מה שכתב האר"י ז"ל להחמיר כל החומרות בפסח פשוט שיש להחמיר… מכל מקום ביום טוב האחרון [כמובן בחוץ לארץ] המקל משום שמחת יום טוב לא הפסיד. ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר, דאין להחמיר כלל כל הפסח…
מתוך דבריו אפשר היה להסיק שחומרה זו חדשה הייתה, ובאה לעולם רק "זה עשרים שנה או יותר". אך, לאמיתו של דבר, אין הדבר כן, כי מצינו לו לגאון ר' יעקב עמדין, בספרו שאילת יעבץ חלק ב' סי' ס"ח, שהביא בשם אביו, "החכם צבי" אשכנזי (1718-1660) שכתב: על דבר מצה שרויה שהמתחסדים פורשים מהם, והוא ז"ל ("החכם צבי") סתר כל דברי המחמירים, וכו'.
הוי אומר שכבר כמאה שנה לפני ר' שניאור זלמן היו כאלה "מתחסדים (ש)פורשים מן השרויה".
גדולה מזה, מצאנו כי עוד בתקופת הראשונים, היו אלה אשר אסרו על עצמם מצה שרויה. ידיעה זו מצאנו אצל הראב"ן, ר' אליעזר בר נתן, מבעלי התוספות הראשונים שבמגנצא שבאשכנז (1170-1090 לערך), שכתב (פסחים ל"ט ע"א, מהדורת רש"ז עהרענרייך, שאמלויא תרפ"ו, קס"ב ע"א):
ומצה אפויה שבושלה… אינו בא לידי חימוץ ושרי, ויש אין רוצים להשרות את המצה בלילה הראשון במרק, כי ראו אבותינו שכן עשו, וסבורין דמשום שלא תחמיץ עושין. ולא היא, לא הנהיגו כן אלא משום שיהא טעם מצה בפיהם כל הלילה הראשון… וכו'. (וראו הערתו של ר' שריה דבליצקי במהדורתו, ח"ב, בני ברק תשס"ח, ת"ס-תס"א הערה ק"ב.)
ואולם, כאמור ר' שניאור זלמן נתן טעם שונה לאיסור, ובכך שתלה טעמו בשינוי שאירע "זה עשרים שנה או יותר" ענה על הטענה שיכולה הייתה להיעלות כנגדו: למה לא הוזכרה חומרה זו אצל הפוסקים שלפני כן?
האחרונים טרחו לסתור את דבריו של בעל שולחן ערוך הרב ולהתיר את "השרויה" לגמרי. ראו דיונו הארוך של ר' חיים מרדכי מרגליות, בשערי תשובה לאורח חיים ת"ס ס"ק י', שכתב שם: רק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, שחוששים שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו על ידי השריה או הבישול… ועל כל פנים נראה דאף המחמיר מהאי טעמא אינו צריך להחמיר. וגם נראה שהתחלת החומרה זה יצא ממה שהיו נוהגים מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה… אבל האידנא איתכשר דרא ורובא דאינשי אין אופין מצות עבות כלל רק דקיקים דקים… ואזדו להם החששות הללו, … וכו'.
ולא זו בלבד אלא שהגאון ר' אליהו מוילנה הורה הלכה למעשה לבשל מצה בפסח ולעשות ממנה כופתאות. כי אפילו אם נחוש שמא נשאר קמח בתוך המצה, כל שהיה בתוך תנור חם אינו מחמיץ. וכן איתא במנחת יהודה, לר' יהודה הלוי אפשטיין, ורשא תרל"ח, שכתב:
ורבינו שבגולה, הגר"ח מוולוז'ין, שם פניו ללכת במועד חג הפסח לרבי הגר"א לראות אם אוכל "קניידלך", ואכל בפניו ואמר שאין בזה שום מיחוש. בפרט שנוהגים לחולטם ברותחין ונעשה בשומן אווז בלתי מים, דאז אפילו בקמח שאינו אפוי מותר, ומכל שכן אפוי ברותחין. ולא קשיא מידי ממר זוטרא (פסחים ל"ט ע"ב) דקמחא דאבישונא, דאפוי לא בא לידי חימוץ. ועוד דקניידלך חולטין ברותחין וכו'.
)ראו מעשה רב השלם, בעריכת ר' מרדכי זלושינסקי, ירושלים תשמ"ז, סי' קפ"ז הערה ג' עמ' רי"א-רי"ב, ובשו"ת יחוה דעת, מאת ר' עובדיה יוסף, ח"א, ירושלים תשל"ז, סי' כ"א, עמ' ס"ג.)
אף החתם סופר, שידוע כמחמיר בהרבה עניינים, נהג להקל ב"שרויה", כפי שהעיד עליו ר' שמעון גרינפלד, בשו"ת מהרש"ג, ווראנוב תרצ"א, ח"א סי' נ"ו. וכן פסק ר' עובדיה יוסף בדורנו אנו הלכה למעשה (יחוה דעת שם). ובאשר לדעתו של החזון איש, ראו מה שכתב ר' יואל שוורץ בחוברת שלו חמץ משהו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 64, שלא הקפיד החזון איש על כל שרויה, אך הקפיד לשרות את המצה אך ורק במי פירות או בתוך מים רותחין, כיוון שאין אלה מחמיצים. ועוד יש להוסיף כי עד לפני כמאתיים ועשרים שנה בכל תפוצות ישראל אכלו מצות פריכות ורכות מרקם ביותר (מעין פיתות) בעובי אצבע בערך. (ראו באר היטב סי' ת"ס סעיף קטן ח' בשם בית הלל יורה דעה סי' צ"ו), ועל כן נאלצו לאפות מצות טריות מידי יום. כל מצה כזו היו בה הרבה כזיתים, ונראה ששלוש המצות הספיקו לכל המסובין לכל כזיתי המצוה. (וראו רמ"א אורח חיים תע"ה ז'). אך הזהיר הרמ"א (תנ"ד א') שלא לעשות המצה רחבה כאשיטא. הרי שהיו המצות דאז עבות למדי. ומצות אלה קשות ועבות היו. ועל כן החלו הפוסקים לדון בשריית מצות אלה, להקל על אכילתן, ובמיוחד לזקנים וקטנים. כי רק עשירים יכלו להשיג פועלים בעלי כוח שירדדו את הבצק היטב היטב בכדי להכין מצות דקות וקלות ללעיסה.
אך בימינו לפני כמאה ועשרים שנה בא הפתרון כאשר מאפיות המצות החלו להשתמש במכונה, כי אז הצליחו לייצר מצות דקות וקלות לאכילה, כך שלא הצטרכו כל כך להזדקק לשרייתם. עם כל זה, כפי שהראינו לדעת, עניין השרייה, המקל על האכילה, המשיך לנהוג ברוב קהילות ישראל. ואולם החסידים לא קיבלו את דעתם של המתירים, והלכו בדרכם כמנהג רבותיהם להחמיר. (וראו בהרחבה במנהגי ישראל חלק ב', ירושלים תשנ"א, עמ' קמ"ד-קמ"ו, ושם חלק ז', ירושלים תשס"ג, עמ' שפ"ז-שפ"ט, וכן שם חלק ח', ירושלים תשס"ג, עמ' ר'ס.)
סמא דמילתא, מי שאינו מחויב לדרכי החסידים, יוכל ללכת בדרכם של רוב הפוסקים וליהנות בפסח ממצה שרויה ויבושם לו טעמה כחלק משמחת החג.
ד. שפרבר