אלופינו מסובלים / הרב יהושע אנגלמן

 

"אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים" הינו ביטוי מתהילים קמ"ד. במסכת ברכות י"ז, דרשו חכמים בכוונת הביטוי: אלופינו – בתורה, מסבלים – במצוות. משום מה המצוות הן סבל? הבית יעקב טוען משום שאיננו מבינים את טעמן ותכליתן. לא זו בלבד שקיום המצוות איננו בהכרח מהנה, עבור האדם המשכיל, חוסר הבהירות מעצים את הקושי וכרוך במחיר סבל ממשי.
המילים 'סבל' ו 'סובלנות', בנות אותה משפחה. סובלנות נדרשת כאשר הזולת לא מובן לי. הבנת המחלוקת וידיעת המשותף בינינו, מפחיתה מהסבל ומאפשרת דיון במשותף, במה שאינו משותף, ובמחיר השותפות. הבנה זו מאפשרת את ההסתכלות כי: "כל הפוסל – במומו פוסל". בדרך זו, לא רק שהכאב נסבל, אלא נחווה את הסובלנות והסבל כמורים גדולים. הסתכלות זו אבקש להביא בעוד אנו עוסקים בהגדרות המבחינות בין "דתיים" ו "חילוניים".
האתגר העומד לפנינו הוא בהבנת השוני ומתן כבוד לערכיו של האחר כאפשריים גם כאשר מדובר במחיר שיש לשלם. אחד הליקויים הכבדים ביותר של חינוך דתי מסוג מסוים הינה האשליה שיש דרך חיים נכונה לכולם תמיד ושאין עליה תג-מחיר. לתפיסתי יש מחיר לדתיות בקיום מצוות: שמירת שבת, כשרות, טהרת-משפחה, תפילה. בזמן ובנפש. שומר המצוות פועל מתוך תחושה שהמחיר אכן כדאי. 
לפני שנים רבות סיפרה לי אישה כבת חמישים על אהבתה הגדולה לאדם אשר רצה לשאת אותה לאישה, אלא שלא היה דתי. מסיבה זו, רבהּ הניאה מלהתחתן אתו וכך נשארה בודדה עד היום. אמנם שומרת מצוות, אך בהעדר אהבה, בתחושת העדר אלקים בחיים שלה. 
לפני שבועות מספר קראנו על אדם הקורא בשמות "לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה". אדם הינו בעל הבחנה חדה ומדויקת עד שמסוגל להגדיר ולחוש כל תכונה וניואנס. אלא שמתקשה "למצוא עזר כנגדו" ונראה כי רק דרך נס יפגוש מישהי הקרובה ל "זאת הפעם עצם מעצמי". והנה הם מוצאים זה את זה אולם עליהם לשלם את המחיר. האישה אינה בדיוק "עצם מעצמי ובשר מבשרי" והשאלות העולות במקרה כזה הן האם עוזבים, או שאולי ניתן לקיים דו שיח, להגיע לליבון הדברים ולהבנה ולבנות יחד בית. כי ברבות ההבנה קטן הסבל.
בפרשתנו, אברהם אומר לעבדו "ואשביעך …אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני ליצחק". רש"י ואחרים מסבירים כי בת הייתה לו לאליעזר והיה מחזר להשיאה ליצחק אלא שאברהם רואה בהם מינים שונים ואינו רואה את נישואיהם בחיוב למרות היותה בתו של מי שהיה "דולה ומשקה מתורת רבו", אשר גדלה בחינוך ביתו של אברהם. אברהם מעדיף להשיא את יצחק לרבקה אשר גדלה בבית עובדי עבודה זרה, ונדמה כי הוא סבור שאלו דברים שניתן לגשר עליהם.
אין זה פשוט או קל. ככל שאדם גדל ומשתכלל, ככל שלומד "לקרוא שמות" – להכיר עצמו וזולתו יותר – אזי קשה יותר להתפעם מהזולת. אולם כאשר קורה הדבר, חבל לוותר בקלות, מה עוד שניתן ללמוד מהשוני ולמצוא נקודות ממשק רבות מההבחנות. נדמה לי כי לרובנו יש יותר מציר אחד – דתי-חילוני – שעליו נמתחים חיינו. כפי שיש אנשים שמתחת לזקנם מגולחים, כן יש "חילונים" רבים שהרגישות היהודית, מושרשות ורוחניות שלהם עמוקה יותר מהרבה שומרי מצוות. האתגר הוא במפגש עם אנשים 'דתיים' למרות שאינם שומרים מצוות. הרב קוק זצ"ל קומם עליו את מתנגדיו בהכירו במציאות של חילונים העולים על חלק מה 'דתיים', ברגישותם הדתית. הרי אנחנו מכירים גם דתיים רבים שכל רגש של עומק וגובה דתיים, כל חוש לקודש ולטוהר – מהם והלאה.
פעם נשאלתי להגדרת 'דתי' לעומת 'חילוני'. אינני שש להגדרות כאלו, ובכל-זאת חשבתי לעצמי על החיבור ביניהם באמצעות ברית. חיים מתוך ובתוך ברית מחייבים רכות, ענוה ותום. יש אנשים שאולי נאמנים לתורה-ועבודה אבל שולחן שבת שלהם, על אף זמירות ודברי התורה, הינה בעצם שולחן של חולין. ויש שנעמוד אתם בקידוש ונדע שאתם תיתכן שבת, תיתכן ברית.
בתקווה כי נדע ליצור גשר וברית בין אנשים ולהסתכל על השווה והמאחד בינינו. שנדע ליצור חברה שמעודדת דיאלוג עם האחר והתפעלות מהיופי ושוני בו, חברה של אחדות ולא של פירוד.