מתוך מוסף מקור ראשון, 18.10.2019
זהירות, שיטפון!
התרבות המערבית המודרנית מציבה אתגר גדול בפני חינוך לאמונה בתורה ושמירת מצוות בדורנו. אנו עומדים מול תרבות שמציבה במרכז את החרות והליברליות בעוצמות כמעט מוחלטות, שמביאות לאינדיבידואליות ולמתירנות במידה שלא היכרנו קודם. יחד עם תקשורת חופשית, שנמצאת בידו של כל אדם, בכל גיל, ומוחקת את הגבולות בין עולמות ערכיים שונים, אנו חווים שיטפון ערכי שסוחף חלק מילדינו, ומאיים על יציבותה של האמונה ושל קבלת עול מלכות שמים בחברה הדתית.
לא פלא שרבים בוחרים להסתגר מפני האיום הזה, לנסות להסתיר אותו. הסתגרות זו מתבטאת במאמץ להרחיק את ילדינו מחשיפה לערכים הנזכרים וממסגרות שמבטאות קבלה של חלקים מהערכים האלה. הניסיון ליצור דחייה מוחלטת של התרבות המערבית מתבטא גם בהתקפות נגדה במילים חריפות אך ללא טיעונים ענייניים, במקום בדיון ענייני בערכיה. גישה זו בודאי איננה משקפת מאמץ לברור את הבר מהתבן.
אולם לא ניתן להתעלם מהפן החיובי שיש באותה תרבות עצמה. ערך החרות, לדוגמא, העומד במרכז התרבות המערבית בימינו, הינו ללא ספק ערך חשוב ביותר. אם נהיה כנים, כולנו נהנים ממעמדו של ערך החרות בחברה בה אנו חיים ואיננו מוכנים בשום תנאי לוותר עליו. עם זה, לעתים התרבות המודרנית מעניקה לערכים חיוביים אלה מעמד בלעדי, ללא מורכבות וללא איזון בינם לבין ערכים אחרים שחשובים בעינינו לא פחות, ובמובן זה אנו חייבים להתייצב מול השיטפון הנזכר.
האם ההסתגרות וההסתרה מהווים תגובה ערכית ראויה? האם הם מועילים?
את הילדים שלנו, מכל מקום, אי אפשר לטייח. הם חכמים, אי אפשר להסתיר מהם את החלקים הטובים של התרבות המערבית. הם מזהים בערכים אלה דברים שמהדהדים עבורם ערכים שהם למדו בתורה מילדותם – וזו הצלחה חינוכית! – ולכן רבים מהם לא מקבלים את הגישה של ההסתגרות והדחייה המוחלטת. אדרבה, זו רק מרחיקה אותם מדרכה של תורה.
ההימנעות מהתמודדות עם ההבחנה בין החיובי והשלילי בתרבות המערבית המודרנית נובעת מיראת שמים, מחשש שלא נשים את הגבול במקום הנכון. אולם כבר כתב הראי"ה קוק ("ראש דבר" בתחילת אורות הקודש ג', פיסקה ט): "החיסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים, שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, הוא מה שבמקום יראת חטא היא מתחלפת על יראת המחשבה". זהירות – כן, התנהלות אחראית – בהחלט; יראת המחשבה – לא.
כיצד מתמודדים?
הגישה שלנו שקוראת להתמודד עם האתגרים הנזכרים תבוא לידי ביטוי במספר סוגיות חינוכיות.
- חברה מעורבת: התנהלות של בנים ובנות יחדיו דורשת גבולות הלכתיים והכוונה. אולם כאשר מציירים אותה כבלתי אפשרית, גורמים לאדם להתייחס למערכות היחסים שבין נשים לגברים כתחום שכולו מיני ושלילי. זה לא מרבה צניעות, אלא גורם לחוסר צניעות. התנהלות בצורה צנועה צריכה להיעשות בחכמה, לא רק בהחמרה, כפי שכתב הראי"ה קוק (קובץ א', שסח): "היראה, כשלא תזדקק כראוי, עושה היא את האדם לסמרטוט, פחדן ועלוב מעצמו, וממילא מסוער [= נסער] גם כן מכל תאווה פחותה. על כן צריך להיות דוקא ערום [= חכם, מלשון עורמה] ביראה".
הניסיון למנוע כל מפגש בין בנים לבנות, בשם התורה, מרחיק חלק מהבנים והבנות מקבלת הגבולות שהתורה באמת קובעת בתחום זה. לעומת זאת, הגישה שרואה בחיוב מפגש בין הבנים לבנות בגבולות ההלכה היא יותר צנועה, יוצרת מערכות יחסים והכרויות בריאות בין בנים לבנות, ומכינה אותם הן לזוגיות בריאה בעתיד והן להתנהלות טובה בחברה שבה פועלים יחדיו גברים ונשים בצורה צנועה.
- מעמד האשה: היכולת של נשים בימינו לפתח את יכולותיהן בכל התחומים, ולא רק בתחום החשוב של חיי המשפחה, הינה תיקון בבריאה בה נבראו איש ואשה כשווים. אמנם מזה דורות רבים העולם הכללי והיהודי התנהלו בצורה אחרת, אך התיקון הזה מונח כבר בבריאת העולם, כפי שפירש הרש"ר הירש על הפסוק "והוא ימשול בך" (בראשית ג', טז): "כך נתערער השיוויון המקורי בין איש לבין אשה, וכך הדברים מתגלגלים דרך כלל. ורק התורה תביא גאולה ותפרוס סוכת שלום. איש ואשה ישובו לכהונתם ויעבדו את ה' כשווים".
גם בתחום זה ניצב בפנינו אתגר רגיש: לִבְרור מתוך התהליך הזה את החלקים הראויים בלי לפגוע ביציבות התורה והמשפחה. וגם כאן, הימנעות מהתמודדות עם האתגר מעכבת את התיקון הטוב שראוי שיתעצם בעולמנו, ומרחיקה צעירים וצעירות שבצדק אינם מקבלים את חוסר הנכונות להיות שותפים בתיקון זה.
התייחסות נוספת לסוגיה זו תמצאו בדבריה של הרבנית מיכל נגן בהמשך מוסף זה.
שתי הסוגיות הנזכרות קשורות זו בזו: מאחר ואנו רואים בהתפתחות היכולות המגוונות של האשה גורם חיובי הרי שעלינו לסלול את הדרך לקיים חברה שבה גברים ונשים יוכלו לפעול יחדיו בקדושה.
- אינטגרציה: הורים שרוצים שילדיהם לא ייחשפו לערכים שונים משלהם יוצרים בתי ספר בהם ילדיהם ילמדו רק עם ילדים שהם בדיוק כמוהם. גם כאן חוזר אותו יסוד: בגיל בוגר יותר הילד יפגוש השקפות עולם שונות; עדיף ללמד אותו להתמודד עם השקפות אלה ולברור מתוכן את מה שנראה לו ראוי, לכל הפחות בתוך מסגרת דתית והלכתית.
במעשה המפורסם במסכת ברכות (כז-כח) מסופר שרבן גמליאל מנע את כניסתם של תלמידים שלא היו מתאימים לפי תפיסתו, וביום שסילקו את השומר נוספו מאות ספסלים בישיבה. האם שלחו את אותם מאות ואלפי תלמידים שנוספו בישיבה לישיבות שונות, כל אחת בהתאמה לבית ממנו הוא הגיע? בודאי שלא, כולם למדו יחדיו באותו בית מדרש.
- אינטרנט: האינטרנט הוא כלי חשוב, שלא ייעלם מהעולם, ובידינו להשתמש בו לתיקון או לקלקול. רבים מכניסים סינון לאינטרנט בביתם. זה יכול להיות צעד מועיל, אבל הוא איננו נוגע בשורש ההתמודדות הדרושה עם האינטרנט. הצד השלילי באינטרנט איננו רק תכנים בעייתיים שיש בו, אלא חוסר השליטה על שיקול הדעת מה וכמה אדם צורך באינטרנט. יצירת השליטה הזו היא הכלי המרכזי הדרוש לנו, לכולנו, כלי שישרת אותנו בכל תחומי החיים שלנו.
- חינוך למיניות בריאה בקדושה: דוקא בסוגיה רגישה זו ישנה התפתחות מעניינת בשנים האחרונות, בחלקים מגוונים של החברה הדתית. התפתחות זו מביאה ברכה רבה בכנפיה, והיא מלמדת כמה חשוב לעסוק בתכנים השונים, עם כל הרגישות הכלולה בהם, ולא להסתגר מפניהם.
לא נתעלם גם מסוגיית הלהט"בים. בנושא חשוב ורגיש זה ראוי לעסוק רק בצורה מקיפה, ולא על קצה המזלג. בלי להיכנס לשיקולים המורכבים בעניין זה, נאמר במסגרת מצומצמת זו רק את זאת: גם בנושא זה מתרחבת ההכרה שההתעלמות ממנה היא המזיקה ביותר, ודוקא טיפול גלוי בנושא הוא שעשוי להועיל.
כל אלה הן דוגמאות דרכן ניתן להבין את החשיבות ואת התועלת בגישה הקוראת להתמודד עם האתגרים החינוכיים שהתרבות הסובבת מציבה בפנינו: לא לאבד מעולמנו את החלק הטוב שיש בתרבות המודרנית; תורה שיש בה כנות, שבלעדיה רבים מתלמידינו בדור זה לא ידבקו בתורה, חלילה; וזה עשוי להאיר אור של תורה שתהיה רלוונטית למעגלים רחבים בחברה הישראלית. ההשגחה הציבה את האתגר הזה בפנינו בדורנו, וההתמודדות הזו היא האחריות שלנו.
דמות הבוגר/ת
מי שמלמד את תלמידיו כלים כדי שיוכלו לברור מתוך התרבות המודרנית את החלקים החיוביים, יגלה שתלמידיו יקבלו החלטות עצמאיות בסוגיות חשובות אלה, יעצבו את עצמם כאנשים שונים זה מזה, ולעתים יהיו שונים מאיתנו, ההורים והמחנכים שלהם. החופש לבחור בין דרכים שונות, בתוך מסגרת שיש בה קולות הלכתיים שונים, הינה ערך חיובי מצד עצמו, וגם דרך חינוכית מועילה מבחינה מעשית. ניתן לדמות זאת לכביש בעל נתיבים רבים, שכולם מגיעים בסוף הדרך לאותו יעד – ירושלים עיר הקודש … כאשר מנסים לעצב דמות אחת הומוגנית של כל התלמידים אנחנו עלולים לקבל דחייה תקיפה של כל מי שהדמות המסויימת הזו איננה נכונה לנשמתו; דוקא גישה שמחנכת לבחירה מתוך מיגוון אפשרויות בדרכה של תורה עשויה להיות יותר מועילה.
לא נתעלם מכך שחופש הבחירה מאפשר גם לבחור לא לשמור מצוות, חלילה. אבל את החופש הזה נתן הקדוש ברוך הוא…; והחופש הזה קיים ופועל גם אם מנסים למנוע אותו מילדינו, ואז הוא עלול להתפרץ בצורה שלילית חריפה, חלילה.
התייחסות נוספת לסוגיה זו תמצאו בדבריו של הרב שרון שלום בהמשך מוסף זה.
מובן מאליו שאיננו מתכוונים שראוי שכל תלמיד ותלמידה, בכל גיל, ייחשפו לכל השקפה שיש בעולם, ללא מגבלה והכוונה. מובן מאליו שמוטל עלינו לבדוק האם הכלים שאנו מציעים פועלים ומסייעים לתלמידים לברור את הטוב שיש בתרבות המודרנית מתוך החלקים השליליים שלה. אבל כאשר אנו מתמודדים עם האתגר בחכמה ובאחריות, ולא מסתגרים מפניו, אנו מביאים תועלת רבה.
הסתגרות מסוכנת
הרב סולובייצי'ק התייחס ל"אני מאמין ארבעה-עשר", כלשונו (חמש דרשות, "מטל השמים ומשמני הארץ", פרק ד): "מהו ה'אני מאמין' הזה?… 'אני מאמין באמונה שלימה שזאת התורה ניתנת לקיום, לגישום ולביצוע מלא בכל מקום ובכל זמן, בכל המערכות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות'. … מצד אחד דוחה 'אני מאמין' זה את כל האכספרימנטים של מתקני הדת… [והוא] מרחיק ודוחה גם שיטה אחרת, והיא, כי פרישה מן העולם היא הדרך היחידה לקיום התורה… כי בקונסטלציה התרבותית-היסטורית המודרנית, שמירת המצוות ולימוד התורה הם כמעט בלתי אפשרים… אנו דוחים את שיטת ההתבדלות כמסוכנת לקיום האומה". דבריו של הרב סולובייצ'יק, במיוחד כאשר מעיינים בהם במלוא יופיים ועוצמתם, מעוררים השראה!
אנו קוראים למורים המזדהים עם הגישה שהיצגנו כאן: בואו להיות מורים בחמ"ד, התלמידים והתלמידות, ההורים והחברה כולה, מחכים לכם.
מקוצר – ציטוט מקוצר של הרב סולובייצ'יק:
"… 'אני מאמין באמונה שלימה שזאת התורה ניתנת לקיום מלא בכל מקום ובכל זמן, בכל המערכות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות'… מצד אחד דוחה 'אני מאמין' זה את כל האכספרימנטים של מתקני הדת… [והוא] דוחה גם שיטה אחרת, כי פרישה מן העולם היא הדרך היחידה לקיום התורה… כי בקונסטלציה התרבותית המודרנית, שמירת המצוות ולימוד התורה הם כמעט בלתי אפשריים… אנו דוחים את שיטת ההתבדלות כמסוכנת לקיום האומה" (הרב סולובייצי'ק, חמש דרשות, "מטל השמים ומשמני הארץ").
