אל תשליכנו לעת זיקנה

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/198/376.html?hp=1&cat=468

הבעיה האמיתית מתחילה בעולם בו קיים המונח "דעת תורה" שאינו אלא חידוש שהתעצם בשנים האחרונות. מי שמחזיק ב"דעת תורה" ומדובר בימינו על מרבית הציבור החרדי, מאמין שהרב אינו רק סמכות של ידע וניסיון, אלא שיש בדבריו גם משהו אלוקי ובפסקיו, גושפנקא משמיים. הפרדוקס הוא שדווקא אותם סימני עייפות וזיקנה שבאים על הרב, הופכים להיות סמלי הסטטוס שרק מגבירים את תלותם של התלמידים ברבם.

9/1/2011

בנוהג שבעולם, כשפרופ' מפורסם מזדקן, עולה עוד יותר הכבוד שרוחשים אליו וכעת גם מגיע הזמן אשר מבקשים ממנו שיכהן כנשיא ארגון או יו"ר עמותה ואוהביו ימליצו עליו לפרס ישראל וכיו"ב. עם השנים, כשימשיך להיחלש פיזית, כשתהיינה ניכרות עליו הבעות הכעס, העצב או הייאוש, יותר משהיה נוהג להביע בימי זוהרו- אם ירגישו כי חלה ירידה ביכולתו הקוגניטיבית או אם יבינו מדבריו כי הוא כבר אינו מחובר לאורחותיו של העולם, כפי שהיה בעבר – הרי שימשיכו לכבדו אך ימצאו לו מחליף להמשך החזקת המושכות. אם בכל זאת ירצו להחכים מרעיונותיו, להתכבד בשמו או אם שמא יהיה לא נעים להחליפו, הרי שיעבירוהו מעמדת יו"ר לעמדת "נשיא הכבוד", "יו"ר מייעץ" וכדו' . העיקר הוא לשמור על כבודו של האדם אך באותה עת לוודא את ההמשכיות ולקיחת האחריות על הדור הבא.

כך למשל, בשעה שנצטווה משה רבינו עליו השלום להעביר את סמכות ההנהגה ליהושע, אמר לו הקב"ה לסמוך את ידו האחת עליו, אך משה סמך את שתי ידיו. רש"י מסביר: "בעין יפה", רוצה לומר: שגדולתו של משה הייתה לא רק בכל מה שעשה משך חייו, אלא גם ביכולתו לעצור ולהעביר את שרביט ההנהגה למרות שעדיין לא נס ליחו. כך למשל נהג הרב יהודה עמיטל זצ"ל, שנפטר לא מזמן, אשר דאג להעביר את ההנהגה על ישיבתו ואט אט בעודו צלול וחד, העביר את המנהיגות לדור הבא וביקש שלא להיות מעורב יותר בקבלת החלטות.

כך, עוברים להם החיים. תהליכי זקנה חלים על כל אדם, וסימניה המתגברים מלווים לעתים בתהליך נפשי ארוך וקשה. אנו, צריכים לזהותם ולדעת, בצער רב, כיצד להתמודד עם הבעיה ולעיתים, דווקא משום כבודה של תורה, מתי צריך לפנות את הבמה. גם כאשר אדם מפוכח לחלוטין ובשיא כוחו האינטלקטואלי, הזיקנה עלולה להשפיע על אופן התנהלותו.

הבעיה האמיתית מתחילה בעולם בו קיים המונח "דעת תורה" שאינו אלא חידוש שהתעצם בשנים האחרונות. מי שמחזיק ב"דעת תורה" ומדובר בימינו על מרבית הציבור החרדי, מאמין שהרב אינו רק סמכות של ידע וניסיון, אלא שיש בדבריו גם משהו אלוקי ובפסקיו, גושפנקא משמיים. הפרדוקס הוא שדווקא אותם סימני עייפות וזיקנה שבאים על הרב, הופכים להיות סמלי הסטטוס שרק מגבירים את תלותם של התלמידים ברבם. ככל שהרב ידבר לאט יותר ובשקט, יתפרץ בבכי, או יכעס בן רגע, כך תגבר ההילה סביבו ודבריו יהיו כדברי אלוקים חיים. עוד סימן היכר לגדולותו הוא אם יש לו "מֵשמש" (במלעיל) צמוד. אלא שאותו משמש לא רק מסייע אלא גם נעשה כמישהו שהרב תלוי בו כמעט בכל רגע. העזרה או ההשגחה הצמודה, הופכת את הרב לתלוי במשמשיו ואלו יחליטו מה יראה, מה יקרא, מי יפגוש, מי יבוא ומי יצא.

יש כמה רבנים גדולים, צדיקים וחשובים, שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, אשר ימי אחריתם סתרו את ימי שיאם וכך גם פסקיהם. הדבר לא ארע חלילה באשמתם, אלא בגלל אנשי "החצר", אלו הסובבים אותם שכוחם נבע רק משום היותם קרובים לרבם. בשעה שרבם כבר אינו חד כשהיה, הם דאגו, באמצעות בניית מחיצות ומנגנון
סינונים, להופכו למגה מקבל החלטות או אפילו לסוג של משיח.

ידיד שלי, אברך, תלמיד חכם בישיבת הסדר ידועה, הוזמן לפני שנים אחדות לברית מילה בה נכח גם אחד מפוסקי הדור. נוצר חלון של זמן וחברי ביקש לנצל את ההזדמנות ולשאול את הרב הגאון שאלה בהלכה. הוא ניגש בעדינות אל הרב ואמר: "אפשר לשאול את הרב שאלה?". הרב, אשר ידוע בפשטותו ובצניעותו, אמר מיד ובשמחה: "בוודאי". חברי התחיל בשאלה, אלא שאז קפץ ה"משמש", שעמד ליד הרב, עצר אותו בצורה בריונית ואמר לו שהרב לא יכול לענות עכשיו. הרב פנה ל"משמש" ושאלו "למה? הרי אשמח לענות?". ה"משמש" אמר לרב: "לא ! אתה לא יכול". שוב ביקש הרב: "מדוע? הרי יש זמן" וה"משמש" ענה: "לא! אי אפשר!". וכך בסוף הויכוח אמר הרב לחברי כי לצערו הוא אינו יכול לענות.

ברור קצר העלה, שסיבת סירובו של ה"משמש" לא הייתה עניינית וכנראה הייתה נפתרת בשיטת המעטפות. כמו אלישע הנביא שלא הצליח לראות בתחילה את מעשיו של נערו גיחזי, כך גם הרב, צדיק תמים דרך וישר, אינו מסוגל כנראה להעלות בדעתו שמישהו משתמש בשמו שלא לשם שמיים.

אוי לו לרב שאלו משמשיו ואוי להם לישראל שדרכם יורדת תורה לעולם.

שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה