אמונה בצבא-פרק ג: אני מאמין

פרק ג'

אני מאמין

המטרות

א.   התלמיד יחזור לעסוק בנושא האמונה, שבוודאי כבר נפגש עימו פעמים רבות בהקשרים שונים של לימוד התנ"ך, תושבע"פ, מחשבת ישראל וכד', ויהיה ער לחשיבות העיסוק בנושא זה ערב גיוסו.

ב.    התלמיד יגבש לעצמו כלים להתמודדות עם נושאי אמונה ולהסברתם, ובתוך כך יעמיק את אמונתו שלו.

סיפור פתיחה

זה היה באחת מהשמירות הליליות בעמדת הש.ג. במוצב.

שוב יצא לי לשמור עם אילן והשעון לא זז. לפתע פנה אלי אילן ואמר: "מוטי, אני יכול לשאול אותך שאלה?  אבל מה, תענה לי בשיא הכנות, בלי פלסף ופוזות, אתה יודע…".

"נו, שאל כבר", עניתי בקוצר רוח… ואילן שאל. זו בעצם לא היתה בדיוק שאלה. זו היתה השתפכות שלמה עם קצת ציניות וקצת כאב והמון סקרנות וצימאון לדעת.

"רציתי לדעת האם אתה באמת מאמין בדבר הזה שקראת לו "אלוקים"? האם אין זה נראה לך מוזר שאנשים נורמליים, משכילים, תרבותיים משעבדים את כל חייהם לעבוד את "הענן" הזה שאף אחד עוד לא הוכיח אי-פעם שהוא באמת קיים… ולא זו בלבד אלא שהם מוכנים לעמוד בכל הדרישות המשונות שיש בתורה ולקבל על עצמם איסורים והגבלות ובלבד שלא יתפסו בחוסר צייתנות לחוק-האלוקי שירד פעם מן השמים…".

"וחוץ מזה", הוסיף אילן, "לי אישית עוד יותר קשה להאמין באלוקים, שאמור "להשגיח" על כל בריותיו, אחרי הפיגוע האחרון בו נהרגו מוישיק וגדי. בכלל, נראה בעיני מגוחך לדבר על מערכת של "שכר ועונש" ועל אלוקים, שיודע ושולט במה שנעשה פה בארץ… עם כל הכבוד, כל האמונה הזו נראית לי פשוט התחמקות ובריחה מן המציאות אל משהו שאין לו שום בסיס והיגיון !!!"

כמובן שזה היה רק הפתיח. במשך דקות ארוכות המשיך אילן להעלות ספקות וטענות, ואני ישבתי והקשבתי, ובליבי התרוצצה כל הזמן המחשבה "אז מה בעצם עונים לו… ומהי נקודת ההתחלה…?!"   

שלב א'

שאלה לדיון: האם, כשאנו מעידים על אמונתנו באלוקים, אנו מתכוונים למשמעות זו של המושג אמונה?

למורה: מטרת הדיון להבחין בין שני שימושים שונים של הפועל " להאמין". בעוד שהראשון מתייחס לעולם הנתפס והמוכר, השני מתייחס לידע שלא ניתן מעצם מהותו להשגה. כאן אין מדובר על ידע אשר יכול להיות מושג על ידי חושינו או שכלנו אלא על ודאות וביטחון פנימיים אשר לעולם לא יתבררו סופית מעצם הגדרת האל כבלתי ניתן להשגה אנושית.

"אלוקים אשר ניתן להוכיח את קיומו חדל מלהיות אל".

התלמידים יכולים לתת דוגמאות לסוג הראשון של אמונה מתוך חייהם שלהם וכן מן ההיסטוריה. ניתן להמחיש זאת באמצעות דוגמאות כגון אמונה בהורים, בחבר או בבת זוג שלא יכזיבו, וכד'. דוגמאות אלו אינן מקבילות לאמונה באלוקים, אך יש בהן כדי להבהיר לתלמידים את כוונתנו.

ניתן לשוחח על האמונה ב'נצח ישראל' בזמן השואה, כשהמציאות מסביב סתרה אמונה זו. באורח דומה, ומתוך נקודת מוצא שאינה דווקא דתית, יכול אדם להאמין בניצחון הטוב והצדק גם במצב שכולו רווי שחיתות. אמונה זו אינה מתבססת על ניתוח רציונלי של המציאות אלא על ודאות פנימית.

כך ניתן להסביר בשתי רמות את הפסוק בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי". ברמה אחת – של האמונה התמימה, שאכן אדם בטוח שהקב"ה מגן עליו ולכן לא יאונה לו כל רע. וברמה אחרת – מורכבת יותר: האדם אינו בטוח שלא יקרה לו  רע, אך מפרש את המציאות כך שהקב"ה וכל מה שהוא מייצג כה משמעותיים בעיניו, עד שכל דבר שיקרה לו לא ייתפס כרע בעבורו – הוא מאמין בעולם שאיננו שרירותי ובהנהגתו החיובית של אלוקים – עולם שבו גם לסבל יש משמעות חיובית – גם אם אין הוא מבין כיצד אותו סבל משרת מטרה ראויה.

התלמידים ישתתפו בגיבוש ההגדרות הנ"ל או דומות להן.

שלב ב'

אחרי פתיחה מעין זו אנו מציעים לקיים דיון, שבו ידברו התלמידים על הקשיים שלהם בנושאי "אמונה", קשיים הקיימים למרות הדרך שאותה עשו במהלך חינוכם.

את נושא האמונה בוודאי אין צורך להציג. סוגיית האמונה בבורא העולם, ובכלל זה סוגיית הצדק האלוקי, מלווה אותנו בכל אשר נפנה. ספרים וחיבורים רבים עסקו בסוגיה זו וחיפשו כלים ונתיבים לקרבה לנפש הבריות. בפרק זה כבאחרים, אין כוונה לחדש דברים שאינם ידועים, אלא רק להציע מקצת מערוצי ההתייחסות האפשריים והרלוונטיים לנושא. לפניך מהלכים אפשריים להעברת הנושא. ברור שיש להתאים את מהלך השיעור ו/או ההפעלה לצורכי אוכלוסיית התלמידים הספציפית.

אנו מציעים למורה שלא להסתבך בהגדרות פילוסופיות של נושא האמונה. דיון מסוג זה מוביל על פי רוב למבוי סתום. (לצורך הרחבת השכלתו של המורה אנו מצרפים חומר מתוך לכסיקון למדעי היהדות, המסכם את המקורות בסוגיה זו). תחת זאת, אנחנו מציעים דיון פתוח, בעל אופי דידקטי, עם התלמידים. בניגוד להגדרה המילונית או הפילוסופית, המצריכה דיוק מרבי, מאפשרת "ההגדרה הדידקטית" הרחבה ופיתוח של מרכיבים שונים הקשורים למושג שבו אנו מבקשים לעסוק בהתאם לתרומתם של התלמידים בשיעור.

שאלה לדיון: מה ההבדל בין האמירה "אני מאמין" לאמירה "אני יודע"?

·       השלב הראשון של השיחה צריך להביא להבחנה בין ידיעה מוכחת וּּודאית, כגון 'עכשיו יום', לבין אמונה שיש בה מרכיב הכרחי של העדר הוכחה ודאית.

·       בשלב השני יש להבחין בין שני שימושים של המושג 'אמונה'.

לעיתים אנו משתמשים במושג 'אמונה' על מנת לתאר חוסר ידיעה זמני שיתברר בעתיד. כך למשל, במשפט הבא: "איני יודע אם מכבי ינצח בגמר האליפות, אך אני מאמין שאכן כך יקרה". השימוש בפועל 'מאמין' מבטא חוסר ודאות זמני, הנובע מהעדר נתונים מספיקים. מושא הידיעה הוא העולם המוכר לנו והנתפס על ידי חושינו.

אם אתה מתקשה להביא את התלמידים לידי גילוי לב אמיתי ניתן לחשוב על הפעלה המרחיקה עדות והעוסקת בסיבות הכפירה בעולמנו (ניתן למצא ניתוח של הסיבות לכפירה בימינו בחוב' מעיינות האמונה, חלק ג', עמ' 55, 84).

שלב ג'

 אנו מציעים להמשיך ולעסוק בנושא האמונה באחת או יותר מן הדרכים המוצעות להלן. שלב זה צריך להיות מותאם לרמת התלמידים ולאופי הדיון שנערך קודם לכן.

1.    הדרך האינטלקטואלית (לתלמידים בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה). אנחנו ממליצים על מאמר של פרופ' שלום רוזנברג "דורנו ואמונת ישראל" בתוך: שדמות ק"ז, חשון תשמ"ט.

       אפשרות נוספת היא לעסוק בכמה קטעים ממאמרו של הגרי"ד סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד", או "קודש וחול" (מצ"ב), או כל מאמר אחר שהמורה ייבחר. כמו כן ניתן להיעזר בשירים מתוך הספר "ואני תפילתי", אנתולוגיה בעריכת הלל וייס.

2.    הדרך החווייתית. ניתן לבקש מהתלמידים לבצע משחק תפקידים אשר ימשיך את הסיטואציה שבסיפור הפתיחה. אפשר לבקש מהם לכתוב על חוויה אישית שלהם הקשורה בנושא הדיון, וכד'.

3.    בעקבות המדרשים על אברהם אבינו – שיעור:

ואכן, כיצד הכיר אברהם את בוראו?

ההצעות שהובאו לעיל הן אפשרויות בלבד, ואתה רשאי כמובן לחפש כל דרך אחרת – התוצרים הצפויים אצל התלמידים המסוימים, בשכל וברגש, הם שצריכים לקבוע בבחירתו של המורה.

א.   התלמיד יצא מהפעלות מעין אלו עם התחושה שהנושא הוא עמוק וההתלבטויות בו הן חלק מן האמונה. מותר להתלבט – הספק יכול אף הוא להיות ביטוי של אמונה (ראה סולובייצ'יק  – בין קודש לחול).

ב.    בשלבים שונים של החיים נקבעות עמדות שונות של האדם ואמונתו מתחזקת או, חלילה, נחלשת – זוהי חלק מהוויית האדם באשר הוא.

ג.    הביטויים והתחושות הקשורים באמונתו של האדם שונים מאיש לאיש – אך כולם מבטאים כמיהה לנעלם, לטמיר, לרוחניות גבוהה, למה שמעבר לאדם וגבוה ממנו – אל מה שקרוי בשפה הפילוסופית  "טרנסצנדנטי".

ד.    מידת מחויבותו של האדם לתורה ולמצוות אינה נגזרת בהכרח ממערכת ברורה וסופית של אמונות ודעות. מכאן, שגם אם אדם צעיר עדיין לא גיבש את הגדרת אמונותיו, הוא יכול "להמר" על אורח חיים מסוים, משום שזה נמסר לו מאבותיו, ומעבר לכך – משום שערכיו וביטוייו של אורח חיים זה מדברים אל ליבו. אין לדעת מה קודם למה – לעיתים המחויבות למצוות היא היא שמסייעת לאדם במציאת אלוקיו.

קודש וחול

הרב יוסף דב סולבייצ'יק

(קטעים מתוך מאמר)

טעותם של נציגיה המודרניים של הדת היא בזה שהם מבטיחים לקהל עדתם לתת פתרון לכל בעיות החיים – ציפיה שהדת אינה מסוגלת לקיים. בהיפך מזה הדת היא אשר מעמיקה יותר ויותר את הבעיות ואינה מתכוונת כלל לפתור אותן. תפארתה של הדת בזה שהיא בבחינת מסתורין מופלא, גדלות שאין למצותה ולהשיגה עד תום. למשל: שאלת צדקתה של מציאות הרע בעולם – שאלה שכה הטרידה את מבקשי הדעת מימי קדם קדמתה עד עצם הזמן הזה. חריפותה של בעיה זו אצל האיש הדתי גדלה ועצמה במהותה ובהיקפה. כאשר מנסה רב או מורה דתי לפתור את בעיית סבלותיו של איוב באמצעות דרשה או שיעור – אין הוא מקדם בזה תכלית. נהפוך הוא: הוא פוגם במטרתו. כל יופיה ותפארתה של הדת מתגלים לו לאדם לא על ידי פתרונות, כי אם על ידי בעיות, לא על ידי הרמוניה, כי אם על ידי הסתירה המתמדת בין כתות וזרמים שונים.

תולדות התרבות יעידו, במקרים רבים, שהגאונים היצירתיים של האנושות לא תמיד היו אישים שהרמוניה היתה מנת חלקם. יצירה באה מתוך מצב של תוהו ובוהו: גדלות דתית באה ממקור הניגודים הרוחניים. האידיאל היהודי בדבר האישיות הדתית אינו דווקא היחיד ההרמוני המעוצב על ידי עקרון האיזון, כי אם הנפש המתייסרת והרוח הסוערת המרחפת בין שמים וארץ. בתחומים האלה של החוויות הרוחניות עוברות תמיד על איש הדת כל הטלטלות וההתנקשויות שבין כוחות הדעת והפסיכה.

משה רבינו רואה את הסנה הבוער. מחד גיסא הוא מכסה את פניו מתוך פחד; הוא מעדיף שלא לחזות במראה האיום. אולם מאידך גיסא הוא נמשך על ידי כוח מסתורי ובלתי נראה ומתקרב לאט לאט אל מוקד האירוע עד שהוא אומר לעצמו "אסֻרה נא ואראה את המראה הגדל הזה" (שמות ג, ג).

זו אינה הרמוניה ואין זו התייחסות מאוזנת של הפילוסוף הסטואי. כאן לפנינו אישיות אידיאלית הנמשכת על ידי שני קצוות רבי עוצמה של פחד ותקווה, אימה ואהבה. האם אין ההיסטוריה הישראלית מעין בימה גדולה ורחבה של נטיות וסטיות, בריחה מפני השם ותשובה אליו? האם אין לראות בשרשרת האירועים המתרחשים לאחר מכן: יציאת מצרים, ההתגלות על הר סיני, עגל הזהב, הקמת המשכן, חטא המרגלים, ואחרי כן אירועים בתקופת הנביאים – האם אין לראות בכל אלה שרשרת של גישות משתנות ומתחלפות – עבודת השם וזניחתה – חריגות וסטיות ולאו דווקא סדר ואחידות? נראים הדברים כאילו ההתגלות במעמד הר סיני – אירוע נורא הוד – לא היה בה די להעניק לישראל בטחון ושלוות נפש; ישראל חטאו עוד בהיותם במדבר סיני ואפילו בצלו של הר חורב.

אכן, זאת ידענו מתוך הניסיון: הקדושה מרוממת את האדם לא על ידי שהיא מעניקה לו הרמוניה וסינתזה, איזון וחשיבה מאוזנת, כי אם על ידי שהיא מגלה לו את אי ההגיון והיעדר הפתרון לחידת הקיום. הקדושה אינה בבחינת גן עדן, כי אם פרדוקס. הסיכונים המעורבים בספירת הקדושה הם הרבה יותר חדים וחריפים מאלה המצויים בספירת החילוניות.

הקדושה משתקפת ומוסברת בהלכה שלנו. ההלכה דורשת מן האדם שיהא זהיר יותר ביחסו אל הקדושה מאשר ביחסו אל החול. הדינים בנוגע לטומאה, היסח הדעת, פיגול, נותר, יוצא – ועוד עניינים רבים, יש להם שייכות לדברים שבקדושה בלבד ואין להם שייכות לדברי חול. מזה ניתן להבין, כי לפי ההשקפה ההלכתית ייתכן לפגום בנקל בקדושה. הקדושה מצריכה שמירה מעולה ותודעה מתמדת. היסח הדעת עלול להביא לנפילה מהמעמד המרומם.

יתירה מזו: הדת, אם חלילה פוגמים בה באמצעים בלתי מוסריים, הופכת לגורם שלילי והרסני. עגל הזהב , מהרגע שנקרא עליו שם אלוקים, הפך להיות כוח שלילי – לא כוח נייטרלי שהביא עמו אנדרלמוסיה במחנה ישראל.

אכן, היינו עדים לכך שחילולם של אידיאלים גדולים הביא בעקבותיו הופעתם של כוחות הרע, אשר פעילותם כנגד החיסון הדתי והמוסרי הרבה יותר הרסנית מאשר זו של הרע שהוא תולדה של רע. למשל: האהבה – מושג דתי נעלה ומרומם, נפלה קרבן להשחתה בצורה של רדיפת כופרים. כבוד האדם – מושג נעלה אצל כל ההומניסטים, נהפך לגורם של האלהת האדם והערצת הדיקטטור. ההערצה הרוחנית המופלגת של המדינה גרמה לירידת ערכו של היחיד. הקדושה, צריך שיהיו הורתה ולידתה בקדושה. היא צריכה להיות כל כולה מוקפת ועטופה בתודעת הקדושה. ההלכה מודעת היטב לעובדה שיש מכשולים וכשלונות בערכים הדתיים. רואה היא מראש, כי אכן קיימים בקדושה גם אתגרים חיוביים וגם כוחות שליליים. ההלכה יודעת יפה, כי האתגר והמאבק נובעים לאו דווקא מחיפוש אחר ערכים דתיים, כי אם בשמירה עליהם ובקיומם בפועל.

זוהי אפוא ההשקפה ההלכתית בנוגע למעמדם של הקודש והחול.

"הצפה", גליון ערב ראש השנה תשנ"ד

 קובץ מצורף