לקריאת המאמר כפי שפורסם באתר nrg לחצו כאן | 25/8/2016 19:14
המתקפה המתואמת להשלטת גורמי הקיצון החרד"לים על צה"ל תגרום להחרפת הקרע עם השבטים האחרים בחברה הישראלית. אסור לתת ל'לביא' ו'ליב"ה' השפעה על הצבא
זהו קמפיין. סערות הזקנים; המלשינון של "צו אחד"; הניסיון המתמשך והשיטתי של 'לביא', נטול השמות והפנים, להשחיר ולהכתים את חיל החינוך ואת הגופים המפעילים תוכניות בשבילו, כדי להחליפם במכרז המתקרב; הדה-לגיטימציה המתמשכת להחלטת הרמטכ"ל להעביר את תחום התודעה היהודית מהרבנות הצבאית לאגף כח האדם וליצור שיתוף פעולה בין הרבנות לחיל חינוך; קריאות בפייסבוק מפי אושיות מגזר למרי אזרחי: להודיע על ביטול שירות ההסדר, "להפסיק להיות ילדי הכאפות של המדינה".
כל נושא לבדו אולי מובן, ואולי אפילו מוצדק. אבל ההצטברות מבהילה. היא דומה מדי לדה-לגיטימציה המתמשכת שנעשתה לשב״כ סביב מעצר החשודים בטרור יהודי; לדה-לגיטימציה שנעשית למשטרה סביב הר הבית וההפגנות; לדה-לגיטימציה שנעשית לבית המשפט סביב עצם קיומו. ועכשיו הגיע תור הצבא.
חיילי ישיבת הסדר מתפללים. "אנשי 'לביא' ו'ליב״ה' מבקשים לכונן צבא בדמותם ובצלמם". צילום: דו"צ
הקמפיינים הללו באים, בחלקם הגדול, מגופים ואנשים שמגדירים את עצמם "ממלכתים". "ממלכתים", אך עוינים כל סמל של הממלכה. "ממלכתים" של ממלכה מדומיינת, בעוד שבגופיה וסמליה של הממלכה האמיתית, של מדינת ישראל, הם נלחמים ומערערים. הצבא היה האחרון, ועכשיו הגיע גם תורו.
במחילה מהזקנים, הדלק המרכזי לקמפיין הוא החינוך והרבנות. לכן יש להניח שהוא ימשיך להשתולל כל עוד המכרז יהיה באוויר.
אנשי 'לביא' ו'ליב״ה' מבקשים לכונן צבא בדמותם ובצלמם. זה בסדר גמור, כל עוד הם מקבלים את קיומם של עולמות ערכים אחרים, המבקשים להשפיע גם הם על הצבא המשותף לכולנו, ושצריך לנהל עמם שיג ושיח. אלא שזה לא המצב. את העובדה שיש בחברה אנשים בעלי סיפורים ואמונות אחרות, בעלי עולם ערכי אחר ושאיפות שונות, הם מסבירים בטרמינולוגיה של השתלטות, של קונספירציות, של כסף זר. אף פעם לא כמחלוקת לגיטימית, לשם שמים, על דמותה של החברה הישראלית. מחלוקת ששורשיה בעובדה שהחברה הישראלית והעם היהודי מורכבים מקבוצות ושבטים בעלי אמונות, תפיסות וחלומות שונים.
במדינת ישראל אין ולא יהיה בקרוב קונצנזוס ערכי. הצבא ומערכות השלטון מתנהלים בחברה שסועה וחלוקה. במשך הרבה שנים, למעט בקרב גורמי שמאל קיצוני ופוסט-ציוני, נעשה מאמץ להשאיר את הצבא עד כמה שאפשר מחוץ למחלוקת. עכשיו, כשלשמאל הקיצוני חברו אנשי 'ליב״ה' ו'לביא' החרד"לים, ברור שהימים הללו חלפו, והשאלה היא לאן הולכים מכאן.
יש לנו שלוש אפשרויות. אפשר לא לחנך בכלל בצה״ל, ולוותר על המאמץ ליצר אתוס משותף, גם אם מוגבל בהיקפו. לוותר על ההתמודדות המשותפת עם דילמות, על הניסיון לייצר שיחה משמעותית בין ישראלים מרקעים שונים, שזו אולי המסגרת היחידה שהם נפגשים בה. המחיר הוא כמובן העמקה נוספת של הקרע החברתי בישראל. במדינה המתמודדת עם אתגרים משמעותיים מבחוץ, הקרע המעמיק הזה הוא סכנה קיומית של ממש.
האפשרות השנייה היא לנסות להנחיל ערכים מסוימים מאוד. זו דרכה של הרבנות הצבאית: לחנך לתודעה יהודית כולית, סוחפת, מסוימת, הנישאת מפי רבנים המשקפים פלח קטן בחברה הישראלית, ואותו בלבד. המחיר הוא ניכור וקושי להזדהות בקרב מי שלא מזדהה עם הקו החינוכי הנבחר. הקושי הזה יוביל באופן טבעי לירידה בהשתתפות, בתחושת ההזדהות וביכולת לתרום.
האפשרות השלישית היא לתת מקום להרבה סוגים של ישראליות, ועל גבי זה לבנות קומה שנייה של ממלכתיות חדשה – כזו שלא מנסה ליצור כור היתוך מדומה, מצד אחד, אך לא מוותרת על הניסיון ליצור מכנה משותף, גם אם צנוע בהיקפו, מצד שני. להפגיש חיילים עם פרספקטיבות וסיפורים שונים על יהדות וציונות ומוסר, על בסיס של מכנה משותף ״ממלכתי״ דק יחסית, אבל משותף.
אז כן, צריך להקפיד בפרופורציות. לא לתת ייצוג מוגזם לקול כזה או אחר ובטח לא לקולות קיצון או שוליים. אבל על עצם הרצון, על עצם האמונה בחשיבות הבמה שתינתן לקולות שונים ולתפיסות מגוונות ביחס ליהדות ולציונות, אי אפשר לוותר. לא בגלל אידיאולוגיה פלורליסטית, אלא כי אי אפשר לבקש מחייל להקריב את חייו ובאותו זמן לא לתת מקום לעולם הערכים שלו ולהשקפותיו. זה לא יכול לעבוד. צבא דורש ברית בין הקבוצות השותפות למדינה ולצבא, וברית כזו לא נכפית הר כגיגית. היא נבנית כשותפות בין שווים.
נכון, יותר מתלהב, סוחף ומעורר לקרב לבוא בשם אמת אחת, כולית וסוחפת, אבל הסכנה שבניכור ובפרישה של חלקים לא מזדהים היא גדולה מדי. זה לא סיכון שאפשר לקחת.
אנשי 'ליב״ה' ו'לביא' הם אנשי האמת האחת שאין בלתה, שלא מסוגלת לנהל דיאלוג אלא רק להנחיל ולהאיר את האור הגדול. בבית המדרש זה בסדר גמור; בגופים משפיעים בצבא של מדינה בעלת מרקם חברתי מורכב כישראל זה אסון.
לפני 11 שנה, בהתנתקות, בחרה הנהגת המאבק לא לנסות להכניע את הצבא. באצילות ובאחריות בחרה ההנהגה לא לחשוב ב"הם" אלא ב"אנחנו". הקמפיין נגד הצבא מוכיח שלמנהיגות החרד"לית אין את אותה בגרות ואחריות. כמו כל קנאים, הם מוכנים לשרוף את מחסני התבואה המשותפים, ובלבד שדרכם תנצח. אסור לתת להם השפעה בצבא.
תהלה פרידמן היא עמיתה ומנהלת תוכניות במכון 'שחרית', ולשעבר יו״ר 'נאמני תורה ועבודה'
