לקריאת המאמר כפי שפורסם באתר ישראל היום בתאריך:
עם שלישית בחיים, ילד/ה שלנו מגיעה לגיל מצוות. נהוג במקומותינו לציין את הגיל הנ"ל ברוב עם ובהדר, לאו דווקא דימול. סבא שלי ז"ל היה צוחק על התופעה הזאת "מה הוא צריך כל כך לחגוג לילד שהוא רק בן 13? מה הוא כבר עשה בחיים? למה שאני אכרכר סביבו, ולא ההיפך?" אני זוכרת אותו אומר על בני שיחי', כשהגיע הילד לגיל 13 וההזמנות לאירוע נשלחו "גיל מצוות זו רק תחילת הדרך אל הבגרות. שיתחיל ללכת, לאסוף את המעשים הטובים, ללמוד, להתפתח ולפתח ואז נראה אם היה שווה". כמובן שהדברים נאמרו בחיוך ואפילו קצת בציניות, אולם כמו כל בדיחה טובה ונכונה, יש בהם גם הרבה אמת.
למתבונן מהצד, וטוב שניתנת לנו ההזדמנות להביט על עצמנו מבחוץ, אכן יש במה להרהר בנוגע למפעל החגיגות המאסיבי של בני ובנות המצווה, למשל באילו מינונים של השקעה ומה בסופו של דבר המסר. בנקודה זו אני מבקשת לצמצם לרגע את העדשה, ולהתבונן דווקא על הצד של הבנות. נדמה שאצלן, האתגר הוא גדול יותר – שהרי לכתחילה יש כאן חידוש, וחידושים ומסורת הם לא תמיד חברים טבעיים. תמיד נמצא את עצמנו או מחדשים מדי, או משמרים מדי. בדור הקודם לא ממש חגגו, או בטח לא ככה, אז זה כבר חידוש כשלעצמו לציין ועוד בהגזמה כזאת את האירוע. ואם כבר חוגגים, איזה תוכן ומשמעות אפשר לצקת לתהליך או לנ"צ עצמו, ואיך לעשות את זה כך שהיא תרגיש מיוחדת אבל לא חריגה ומוזרה מדי. לא הבנתם? אז תבינו כבר בעצמכם, כשברקע יתנגן השיר "היא רק רוצה לרקוד" לקול צהלת החברות של כלת השמחה.
ועוד אתגר בדבר, הוא מבחינתי להצליח לחגוג את ה"מצווה" ולא רק את "הבת". כלומר לתת משקל אמתי למשמעות המעבר למחויבות במצוות, ולא רק להיותה הופכת לנערה, שזה קונספט שהפך למאוד פופולארי בחגיגות בת המצווה, על אף שהוא למעשה לא תמיד מהימן למציאות (ילדות בנות 12 הן בד"כ ילדות בנות 12 ולא הרבה מעבר לכך). ואם כבר מצוות, מחויבות, בגרות ועול – איך מביאים את כל אלו, מבלי שהיא תרגיש שמקלקלים לה את החגיגה שלה? (כאמור, "היא רק רוצה לרקוד")
מה עושים כדי שהיא תרגיש מחד, שהיא במרכז האירוע, ומאידך – שלא הכול, גם בחיים, סובב סביבה? ואני רוצה להוסיף שאלה, שהטרידה אותי, כאמא וכאישה, ובעבר כמתבגרת בעצמה, אשר מבקשת להיות חלק מעולם התורה והמצוות אך מכירה מקרוב את החסמים והמגבלות. העולם הדתי שלנו לא בהכרח מצפה מהבנות לקחת בכובד ראש את עול המצוות, ראו ערך עזרת הנשים הריקה למדי, ובטח שאין הסכמה רחבה על קרבה ללימוד התורה או לטקסים הציבוריים. ואם כך, איך אוכל לתת לביתי חוויה עמוקה של הצטרפות לעדת ישראל, של "עיצומו של יום" מחבר ומחייב, כשהמסר הוא בעצם קצת מטעה ואף עלול להיות סוג של הצהרה ריקה מתוכן? עם השאלות האלו, ניגשתי לדבר עם ביתי לקראת "שנת הבת-מצווה" (עוד המצאה מכבידה שהביאו עלינו אימהות סופר מתלהבות).
אורית לסר // צילום: נעם פיינר
מכיוון שילדתנו נולדה מיד אחרי שבועות, ומכיוון שהיא בעצמה הייתה בהחלט מעוניינת בתהליך איכותי ועם תוכן הולם, הצענו לה ללמוד משניות ולנסות לסיים סדר אחד עד הבת מצווה, וכן ללמוד לקרוא את מגילת רות ולקיים בשבועות קריאה חגיגית לנשים. זאת כמובן ביחד עם דרשה, כמקובל, מצגת וריקודי שמחה במעגלים ובשורות. יצאנו לדרך, שהייתה נהדרת אך גם לא פשוטה, היה קל יותר לו היינו מוותרים מראש על המאמץ ומאפשרים לה "רק לרקוד".
שבוע לפני החגיגה, נתקלתי באמא של ילדה אחרת, שסיפרה לי בהתרגשות שגם הם עסוקים כעת במחשבות על האופן שבו יחגגו לילדתם את כניסתה למצוות. לבקשתה, סיפרתי לה על הפרויקטים שלנו, ופירוט האירועים המתרגשים עלינו לטובה. והיא מצידה סיפרה שהם חושבים על מופע היפ-הופ שבו ביתה תרקוד ביחד עם חברות מהחוג. כמובן, שרק בפני נשים.
כשהגעתי לספר על מעמד קריאת מגילת רות של ביתי, בפני נשות הקהילה שלנו, נפלטה מפיה של האימא, ספק שאלה – ספק זעקה: "מה? אתם רפורמים"?
לרגע לא הצלחתי לעכל את השאלה/האשמה חמורה שיצאה מפיה, או כפי שהמתבגרים אומרים את זה – "מה קשור רפורמים עכשיו"? אחרי שהדופק שלי חזר למצב תקין, הבנתי שמבחינתה סיפרתי לה כרגע על סטייה חמורה מהתקן ומהנורמה המצופה לבנות מצווה. והאמת, שכפי שכתבתי קודם לכן – היא בהחלט צודקת! מדוע אני מתאמצת לטפח בביתי תקוות וחווית שבדיעבד יתבררו כ"שווא ידברו"? שהרי בחייה הבוגרים, במידה ותבחר להמשיך את דרכם של הוריה בקהילה האורתודוכסית, מרבית חייה יעברו עליה לא כשליחת ציבור אלא כחלק דומם ממנו, במקרה הטוב. הרי אין רגע קבלת המצוות שלה פותח בפניה אוטומטית את כל הדלתות והמחיצות. היא לא תעלה לתורה בציבור, או תקרא בפניו בטעמים אימתי שתחפוץ. מבחינה מסוימת, זאת חוויה רגעית ומעט שקרית.
הרהרתי רבות ברגע הזה ובמילים שהוטחו בי, שכנראה לא במקרה טלטלו אותי כל כך. יותר מכל הציקה לי השאלה – מה בעצם אני אומרת לביתי? נוטעת בה תקוות שווא או פורצת לה דרך? והאמנם אני מעוניינת באחד מאלו?
המסקנה שהגעתי אליה, לאחר מספר ימים של נדודי מחשבה הייתה שאני שמחה שהענקתי לה מתנה של תוכן. אפשרתי לה לצעוד בדרך מאתגרת, של עמל ויגיעה בלימוד ובהכנה, כאשר יום בת המצווה שלה נחווה לא רק כנקודת הזנק למסע אלא במובן מסוים גם פסגה. שלא כמו שצחק סבי, היא דווקא כן הצליחה להגיע למשהו, לגעת בחיים ובמחויבות שנחתה עליה, באופן משמעותי ובוגר. וזה הישג עצום, גם לגילה וגם להיותה בעתיד אישה. כלומר, היא עשתה תהליך של למידה שהיה לה הרבה סיפוק ממנו (אין כמו לסיים סדר שלם של משניות!), ורגע מכונן של קריאה בטעמים במגילה, כשקהל שלם ואוהד של נשים מאזין בחיוך ובנחת. מבלי לחשב מסלולים עתידיים, את הרגעים האלו ואת הידיעה הזאת שיש לה חלק אמתי משלה בתורה, אף ריקוד מאיזה סוג שהוא, לא יצליח להחליף.
אשרי מי שעמלו בתורה.
הכותבת היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה
