בגנות הקנאות ובשבח הסובלנות, פרשת פנחס, תשפ"ב

מדי פעם בפעם שומעים אנו על בחורים שנוטלים את החוק לידיהם, כביכול, ופוגעים באלה שמחללים את השבת, או שעושים מעשים אחרים שלא ייעשו, לפי דעתם. וזכורני היטב שכאשר הייתי תלמיד בישיבת חברון שבגאולה לפני למעלה מיובל שנים, כמעט כל שבת בימי הקיץ כאשר הימים כה ארוכים, היו כאלה אשר השליכו אבנים על הרכבים אשר עברו ברחובות השכונה. השתתפתי אף באותה ועדה מפורסמת שעסקה ברח' בר-אילן, כאשר חיפשנו פתרונות למהומות שהתרחשו מידי שבת בשבתו, ולא פסקה תופעה זו עד עצם היום הזה, והיא מתפרצת מידי פעם בצורות שונות ומגוונות.

והנה יוכלו "המתפרעים" לטעון שהולכים הם בדרכו של פנחס בן אלעזר הכהן, שהשיב חמתו של הקב"ה בקנאו את קנאתו ית', ובמעשהו האלים והקיצוני עצר את המגפה מעל בני ישראל. ובשל מעשהו זה זיכהו הקב"ה בברית שלום. הרי שמותר, ואף ראוי, לנקוט בדרך של אלימות בכדי למנוע ולעצור מעשים אסורים. (וראה בשלחן ערוך חושן משפט תרכ"ג י"ג.) ולכאורה הלכה מפורשת היא במשנת סנהדרין ט' ו': הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית, קנאים פוגעים בו: ובנוסח אחר נוסף: בשעת מעשה, וגו'. וכתב רש"י (בסנהדרין פ"א ע"ב): קנאים פוגעים בו: בני אדם כשרים המתקנאים קנאתו של מקום פוגעים בו בשעה שרואין את המעשה, אבל לאחר מכן אין מיתתו מסורה ליד בית דין, והלכה למשה מסיני היא.

אכן, כפי שרואים אנו, ישנו דין שהוא הלכה למשה מסיני של קנאים הפוגעים בעובר עבירה, אלא שהלכה זו מסוייגת מאד היא, כי תקפה היא אך ורק בשעת מעשה, ועל ידי אנשים כשרים, ואף שיהא המעשה בפני עשרה (ראה רמב"ם, הלכות איסורי ביאה י"ב ד'), ועוד הוסיף הראב"ד (שם) : במה דברים אמורים? שהתרו בו ולא פירש. אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלה משובחין, עכ"ל. (אך ראה במגדל עוז שם שכתב: ואני אומר התראה זו לא מצאתיה, לא בפרק אין מעמידין ולא בפרק הנשרפין… וראה בהמשך דבריו.)

אף בבבלי סנהדרין פ"ב ע"א קוראים אנו: אמר רב חסדא: הבא לימלך בבית דין (האם לפגוע) אין מורין לו. איתמר נמי: רבא בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו. ולא עוד אלא שאם פירש זימרי והרגו פנחס, נהרג עליו [פנחס]. נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין [זמרי] נהרג עליו שהרי [פנחס] רודף הוא, וכו'. (וכן פסק ר' ירוחם למעשה בנתיב ל"ב.)

אמנם בירושלמי סנהדרין פ"ט איתא: "וירא פנחס בן אלעזר הכהן…" מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה בבועל ארמית קנאים פוגעים בו. תני: שלא ברצון חכמים. ופנחס שלא ברצון חכמים? א"ר יהודה בן פזי: ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כ"ה י"ג).

לא זו בלבד אלא שבבבלי שם (פ"ב ע"ב) נאמר: " ויעמד פינחס ויפלל" (תהילים ק"ו ל')- אמר ר' אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל. מלמד שכביכול עשה פלילות (ריב-רש"י) עם קונו. ביקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להם: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא [ששבט לוי קינא על מעשה דינה, דכתיב , "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית ל"ד ל"א- רש"י)].

הרי שהלכה זו, שקנאים פוגעים בו, לא רק שאין מורין כמותה, אלא שלפי הבבלי היא למורת רוחם של המלאכים, ולפי הירושלמי אינה לרצון חכמים. ולא זו בלבד שאלמלא נתקיימו בה כלל הכללים הנזכרים לעיל, כגון שלא נעשה מעשה הקנאות בשעת עשיית העבירה, נענש הפוגע, ואילו העבריין נפטר מכל עונש! הרי לנו כמה סייגים שסייגו חכמינו לגבי הקנאי ההוא המבקש ללכת בדרכו של פנחס. נראה הדבר כי רק לחסיד וקדוש כפנחס הותר הדבר למפרע וככל הנראה באופן חד פעמי, כי לאחרים- כך למדנו מן הסמ"ע לחושן משפט תכ"א כ"ח: החובל בחברו בכדי לאפרושי מאיסורי ( ראה שלחן ערוך חושן משפט, שם סעיף ג'), אם אינו בר הכי ודאי מכח שנאה בא להכותו, וגו'.

והנה, בעל החלקת מחוקק לשלחן ערוך אבן העזר ט"ז ס"ק ד' כתב: לא ידעתי למה השמיט [השלחן ערוך] דין זה של קנאים פוגעים בו, שכתבו הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה שם) והטור (אבן העזר שם, שכתב: קנאין פוגעין בו- פירוש ממהר וזריז להרגו, הרי זה משובח), וכו'. אך, לאור כל מה שראינו לעיל, נראה כי יפה עשה בעל השלחן ערוך שהשמיט הלכה זו, כי אין מתירין לפיה, ואינה לרצון חכמים, (וכפי שאכן השיב בעין אליהו שם).

ואכן בתנחומא-בובר, פנחס א', על הפסוק " יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (במדבר כ"ז ט"ז) איתא: תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד מהם, ואין דעתו של זה דומה לדעתו של זה. ובשעה שאני מסתלק מהם, בבקשה ממך, אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. מניין? ממה שקראו בעניין, "יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר [איש על העדה]". (ובמקבילה במדרש במדבר רבה כ"א ט"ו: ותמנה אדם שיודע להלך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו.) הרי שאין הקנאות הדרך הרצויה, ובוודאי לא במנהיג העדה. ומהי הדרך אשר ילכו בה? זו הסובלת והולכת עם כל אחד ואחד לפי דעתו.

ובדרך זו נבין את אשר מצאנו בסנהדרין ל"ו ע"ב: דתניא: אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים. ר' יהודה מוסיף: אף אכזרי. וכתב רש"י שם: זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני, וכן סריס. וברמב"ם, הלכות סנהדרין ב' ג':… ולא סריס, מפני שיש בהם אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, שיהא רחמן, וגו'.

‏והנה מידת הקנאות היא ההפך המוחלט ממידת הרחמנות ומצווים אנו שתהיה לנו יד מקרבת ולא יד המרחיקה בפגיעות ומכות, כי "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז). ואולי הכוונה בברית שלום היא, שמאותה שעה ואילך יהיה פנחס דומה יותר לסבו, אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ובזכות הסובלנות, הקירוב ורדיפת השלום נזכה לראות "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א ט"ז). אכי"ר.