בין כסה לעשור, מאטום לגלוי, פרשת וילך, ערב יום הכיפורים תשפ"ג

השם ראש השנה אינו מופיע בתנ"ך אלא פעם אחת בלבד, והוא ביחזקאל מ' א', "בראש השנה בעשור לחדש". ותמיה לן, וכי ראש השנה חל בעשור לחודש? הלא אין ראש השנה אלא בראשון לחודש! שאלה זו כבר נשאלה במסכת ערובין י"ב ע"א, בלשון של: איזו היא שנה שראש השנה [שלה] בעשור לחודש? הוי אומר, זה יובל, שנאמר בה, "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים" (ויקרא כ"ה ט'). ובהמשך בפסוק י' קוראים אנו, "וקדשתם את שנת החמשים שנה … יובל היא תהיה לכם… וכו'". (וראה בפסוקים הבאים.)

ואולם מר אבא ז"ל, בספרו מאמרות, ירושלים תשל"ח, עמ' 77, כתב בזה הלשון:… הנביא עשה צירוף זה וגילה לנו משהו ממסתורין שכסתה תורה בו על ראש השנה, וללמדך שקטע זמן המתחיל בראשון לחודש ומסתיים בעשור לחודש, מהווה יחידה אחת, כאילו תאמר אין ראש השנה בא לידי גמר אלא ביום הכיפורים. נמצאנו למדים כי "עשרת ימי תשובה", אם גם לא בכינוי זה, שורשם במקורות ובזמנים קדומים. צירוף זמנים זה אינו מפורש בתורה, אבל היא מרמזת עליו. אמרה תורה, "… בחדש השביעי באחד … זכרון תרועה מקרא קדש", וממשיכה ואומרת, "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כ"ד-כ"ז). מילה זעירה זו של "אך" מגשרת ומחברת בין ב"אחד לחדש" לבין "בעשור לחדש" ובונה מהם חטיבה אחת, עכ"ל.

והנה בתהלים פ"א ד' נאמר, "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו". אך הפסוק אינו מגלה לנו לאיזה חודש הוא מתכוון. אולם חז"ל דרשו ופירשו פסוק זה באמרם: איזה חג שהחודש מתכסה בו? הוי אומר, זה ראש השנה… וכו'. כלומר "תקעו" זה מכוון לראש השנה. ועל כך כתב מר אבא ז"ל (שם): נמצאנו למדים כי עצם גילוי זה לא בא לנו אלא על ידי "בכסה". אלמלי ניתנה לי רשות לנסח, המשיך אבא (שם עמ' 79) הייתי קורא ואומר, איזה חג שהוא כולו מכוסה בכסה? הוי אומר, זה ראש השנה. ותימא על תימא, ראינו כי התורה מחברת את ה"באחד בחדש" עם ה"בעשור לחדש" על ידי רמיזה קלה של מילת "אך", ובא יחזקאל הנביא ומייחד אותם ייחוד שלם, וקורא עליהם "בראש השנה בעשור לחדש".

כפי שראינו, ראש השנה סתום ואטום בחותם תוך חותם, ואילו בעשור לחודש כולו בהיר באור גדול בשחקים, ועיצומו של יום מתגלה בהתגלות גדולה בפרהסיה לעין כל כיום כפרה וסליחה לישראל… שמא מותר להציץ ולומר, כי בצום הכיפורים מתגלה עצם חפץ האלקי, רצונו הראשוני שלפני הפגם שבא על ידי הנפילה… וכלשון הנאמר בתפילת נעילה של יום הכפורים: החפץ אחפץ מות רשע, נאום אדני ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה" (יחזקאל י"ח כ"ג), ונאמר, "כי לא אחפץ במות המת, נאם אדני ה', והשיבו וחיו (שם ל"ב). תורה זו שהיא תורת חסד מפרשת בבהירות את החפץ העליון לתת כפרה וסליחה לישראל בשפע של חיים חן וחסד, (שם עמ' 80).

ואם יורשה לי גם אני הקטן להוסיף קמעה על דבריו הנפלאים של מר אבא ז"ל, אומר, כי בהפטרה של פרשתנו ישנו רמז  לאותו חפץ עליון של הקב"ה בתשובתנו. כי הנביא הושע (י"ד ב') אומר: שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". ובפסוק י' שם נאמר, "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם". וראוי לשים לב שבפסוקים אלה השימוש בפועל "כשל", שפירושו מעד, נכשל, מרמז על כך שהקב"ה כביכול רואה באלה החוטאים, לא כעושים בזדון ובמרידה, אלא במעין מעידה של טעות שבה הם נכשלים. ומאחר ואינם באים להכעיס בעוונם, אלא מעשיהם הם כמעין פשיעה ורפיון ידיים, קל יותר יהיה להם לחזור בתשובה. ודוק שנקראים הם "פושעים"- בפשיעה, ולא רשעים במרדם. ובכך דנה אותם מידת החסד  למעין כף זכות, להקל עליהם את מעשה התשובה, ולהשיבם לדרך ישרים שמכאן ואילך ילכו בה.

והנה שני "כסים" הם, כסה בה"א וכסא באל"ף. והקב"ה עומד בימי כסה אלה מכיסא של דין ויושב בכיסא של רחמים ודן את העולם ברחמים גדולים, וכותב לנו חיים טובים וארוכים, אמן ואמן, וכן יהי רצון (שם עמ' 90).