בית המקדש-מקור החיים של העולם כולו
לבית-המקדש
מאת: הרב רא"ם הכהן / דעות
בית-המקדש השלישי יהיה שונה מהשניים שקדמו לו: הבתים הראשונים לא הגיעו להתקשרות לתורה ולקודש- הקודשים ולכן, לדעת
הרמח"ל, נחרבו; הבית השלישי יחזיר את החיוּת של היקום כולו למקור הקודש. הוא לא ייבנה כמקום פולחן לכת קטנה מעם ישראל, ואפילו לא רק לכלל עם ישראל – הוא ייבנה רק כאשר יוכל להביא להעצמת חייו של היקום כולו. הנביא ישעיהו מדבר על בית-מקדש אשר כל
הגויים יבואו אליו.
הרמח"ל, בספרו משכני עליון, סובר כי בית-המקדש העליון קדם לבריאת העולם. נבאר את הדברים: ידוע כי ישנו מקדש הקיים בשמיים. ההסבר הפשוט של דבר זה הוא כי יש בית-מקדש הנמצא למטה, ולמולו יש בית-מקדש המצוי למעלה. אולם, בזוהר מובא כי ישנם שני משכנים בשמיים – אחד הוא המקדש הנמצא מול המקדש שלמטה, ועליו נאמר: "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה", ואחד נוסף. שם, בזוהר, מתוארת כל העבודה בשני המקדשים שלמעלה והשונה בין שניהם. הרמח"ל סובר שהמקדש האחר, הנוסף, הוא מקדש שקדם לבריאת העולם. בספרו, הוא מתאר את כל ההאצלה של בריאת העולם דרך המקדש: כלומר, כאשר ברא
הקב"ה את העולם, התחילה הבריאה מהמשכן העליון. בדבריו מובא תיאור דרמטי של אבן-השתייה המצויה בשמיים, אשר ממנה יוצאים שבילים הסובבים את ארץ-ישראל, ומארץ-ישראל הם מתפשטים לכל העולם. כלומר, הרמח"ל מנתח את ההוויה, את ההתהוות
וההנהגה של כל העולם ככאלו היונקות מבית-המקדש. אם המשכן העליון שבשמיים ייחרב לרגע אחד, אזי יחדל העולם להתקיים בשל היעדר מקור החיים. תפישתו באה ואומרת: המקדש מהווה את מקור החיות של כל הקוסמוס!
המקדש התחתון, היונק מהמשכן העליון, מהווה את העצמת החיים עלי-אדמות – קיום העולם בידי האדם.
מקום המזבח עצמו מגלה לנו עוד על תפקידו של בית-המקדש. במדרש רבה, דורשים חז”ל את מקום יצירתו של האדם:
" 'מן האדמה', רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו: 'ממקום כפרתו נברא', היך מה דאת אמר (שמות כ') מזבח אדמה תעשה לי', אמר הקב"ה: 'הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד' " (בראשית רבה, פרשה יד, ח).
המדרש מוסב על הפסוק:
“וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז).
האדמה שממנה נוצר האדם היא אותה האדמה שממנה בונים את המזבח. משמעות הדברים היא כי כפרתו ל האדם מתרחשת במקום יצירתו.בפרקי דרבי אליעזר מובא בשמו של רבי שמעון כי המזבח של בית-העולמים הוא מזבח העקדה והוא-הוא המזבח שעל- גביו הביאו קין, הבל ונוח את מנחותיהם: "ר' שמעון אומר :'באצבע הראה הקב"ה לאברהם אבינו המזבח ואמר לו" 'זה הוא המזבח', והוא היה המזבח שהקריבו קין והבל, והוא המזבח שהקריבו נח ובניו, שנאמר: ,ויבן שם אברהם מזבח. אין כתיב 'כאן', אלא
'ויבן שם אברהם את המזבח', הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים" (פרקי דרבי אליעזר, פרק ל).
חז”ל לומדים מהמילה 'שם' כי אברהם בנה מזבח שכבר הקריבו עליו לפני כן. לפי דברי המדרש, קיים מזבח מיוחד המלווה את העולם
מראשיתו, מזבח אשר על-גביו הקריבו דורות רבים, מימי אדם הראשון ועד אברהם.
הרמב”ם הושפע מהמדרשים הללו וקבע בהלכות בית-הבחירה:
"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר 'זה מזבח לעולה לישראל', ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר 'ולך לך אל ארץ המוריה' ונאמר בדברי הימים 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד
בגרן ארנן היבוסי'. ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים: 'אדם ממקום כפרתו נברא'" (רמב"ם, משנה תורה, הלכותבית הבחירה, ב, א–ב).
מקום תיקונו של האדם נברא עוד לפני בריאתו של האדם עצמו. כלומר, עוד קודם לחטא נוצרה האפשרות לחזור בתשובה לפני ה'. הזיקה בין ההקרבה למקום יצירתו של האדם מבטאת את הקשר העמוק שיש בין הקרבן, האדם והמקום שבו מתרחשת ההקרבה. חזרתו בתשובה של האדם הרי היא כלידה מחודשת: האדם, הנוצר מהאדמה, חוזר אל המקום שבו נוצר, לאדמה – בהקריבו את קרבנו על גבי מזבח האדמה לפני ה'.
קרבנות
אדם עשוי לבוא ולמחות כנגד חברו המחבק את אשתו בטענה כי בחיבוקו הוא מעביר לה חיידקים וכי זוהי
התנהגות ברברית. אולם, מובן שזהו מבט חיצוני ומנותק. לדברי הרב קוק, כשם שהגסות של אהבת המשפחה היא הדבר
העדין ביותר – כך גם הקרבת הקרבנות. אי-אפשר לבחון את הקרבת הקרבנות בכלים המוכרים, ויש להגיע לתודעה מסוימת כדי לבחון אותה – תודעה אשר ניתן לכנותה תודעה קיומית בעולם בו הגור שיצא מבית קדשי הקשים יחזור כאש קודש של אהבת ה'.
והימנעות מהגשמה ומעבודה זרה מאידך גיסא – זוהי השאלה המורכבת בנוגע לקרבנות.
וכמו כן, במצוות עשה כ ובהלכות מלכים הוא כותב את אותו דבר. לפיכך, כיצד הוא יכול להגיד
וגם במורה נבוכים הדברים המופיעים אינם ברורים כעמדתו ]של כשר]. אי-אפשר להכחיש כי לרמב"ם יש ספר עבודה במשנה תורה.
טעויות ישנן גם בנוגע לרב קוק. כל מי שמצטט את הרב קוק: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים…"
בטענה שהרב קוק סבור כי לא יהיו קורבנות מן החי– לא קרא היטב את דבריו. מה שהרב קוק כתב
הוא חלק מ'חזון הצמחונות', ברם 'חזון הצמחונות' לקוח כולו מתוך מתוך ספר שלם שלו, הנקרא: לנבוכי הדור. בחזון
זה מדבר הרב קוק, על-פי תורת האר"י, על זמן של התעלות העולמות, שבו יהיו בעלי-החיים בני-אדם וידברו. כאשר, בחזון הצמחוני המדהים שלו, מדבר הרב קוק על: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות",
הוא אינו כותב זאת על ימות המשיח, אלא על התקופה שתבוא אחריהן.
יש לתת את הדעת על המונח 'קרבן'. בצורתו הזו, הוא לא הופיע עד למתן תורה. איש לא הקריב קרבן – לא אדם, לא נוח,
לא אברהם אבינו; הם העלו עולות ומנחה, לא קרבנות. ומדוע? כי המונח 'קָרבן' נובע מהמילה קִרבה. הפעם
הראשונה שבה מופיע שורש זה היא בפסוק: "ואתה הקרב אליך" – רק לאחר שירדה שכינה לתחתונים, יש לאדם יכולת להתקרב.
הבנה זו משמעה מהפכה גדולה בהבנת עניין הקרבנות כולו.
השאלה שיש לשאול היא האם אנחנו מרגישים את הרצון להתקרב אל ה' או שבשל ריחוקנו הרוחני איננו מרגישים
אותו ואיננו מבינים את עולם הקרבנות.
סיפור שארע לי ימחיש זאת: פעם בא אליי זוג כדי להתייעץ אם לעזוב את הישיבה לטובת מקום העבודה של האישה או
להישאר בה. תפסתי את ראשי ותהיתי מה אגיד להם; האם יש לי פתרון לכל דבר? בדיוק הייתי צריך להעביר דבר-תורה לעיתון, ולכן טלפנתי לעורך ואמרתי לו שיכתוב כך וכך. אמרתי לו את הדברים הללו, סיימתי את השיחה, ובהשראתה השבתי להם: "איני יודע מה הפתרון. אתם מדברים בשפה של קרבן מלשון תשלום; אם תחליטו כך – הבעל ישלם קרבן; בואו נשנה את השפה להתקרבות. בלי קשר להחלטתכם, ראו את תוצאותיה כהתקרבות של צד אחד לצד השני. זאת תהיה השפה שלכם".
הגעה למקדש
אולם ברור כי נבואות הנביאים הן נבואות של מקדש. עם ישראל שבמרכז הוא בעל ייעוד גם בגאולת העולם ולא רק בגאולת עם ישראל – זהו בדיוק עניינו של המקדש.
לצורך כינון המקדש נדרש לתקן את החברה.
האם הדבר רחוק? לא ניתן לחזות תהליכים חברתיים, לא בעם ישראל ולא
בעולם. תהליכים מונהגים על-ידי הנהגת היחוד והממשלה שאינה גלויה לנו. אני
חושב שאנחנו רחוקים מזה כרגע, אך שואפים לשם. אולם, כאשר המקדש מזויף, או אז זועקים כנגד זאת ירמיהו וכל הנביאים: "שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם". כל התחומים – החברתי, הפולחני – מתאחדים לאחד.
ראיה לכך היא אחריותו של הכהן הגדול כאשר מישהו רצח בשגגה; ראיה נוספת לכך
היא דין עגלה ערופה, שבו עוזב בית-הדין את לשכת הגזית ואומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
הדבר מעיד על אחריותם של המנהיגים בצמתים אלו. המקדש, אם כן, כולל את הכול.
שיחה עם הרב רא"ם על ידי רן חורי ואוראל שרפ