בכיה של הגר ואליהו-פרשת וירא

 

 

 

 

"וישמע אלוקים"- לעשות במקום לבכות

שמואל שטח' מנכ"ל "נאמני תורה ועבודה"' 2/11/2012 י"ז חשוון שבת פרשת וירא, "שבתון".

 

בפרשתנו מסופר על הגר ההולכת במדבר ומשליכה את בנה ישמעאל תחת אחד השיחים. במדרשים השונים מובא רבי מאיר שאומר כי שיח זה אינו אלא הרותם –"שכן דרך הרתמים להיות גדלים במדבר" (בראשית רבה נ"ג , י"ג).

ישנם סוגי שיחים רבים במדבר ועל כן, כיצד ידע רבי מאיר לזהות את אותו שיח דווקא כרותם? ומדוע מקדיש רבי מאיר חשיבות כלשהי לזיהוי השיח? 

 

 אלא שיתכן שרבי מאיר מנסה לחבר אותנו לסיפור דומה המופיע בתנ"ך ולמסר משותף –  בריחתו של אליהו הנביא למדבר (מלכים א', י"ט). במקביל להגר שהולכת במדבר באר שבע ומשליכה את בנה, הנער ישמעאל, תחת אחד השיחים – הולך אליהו אל באר שבע, מניח שם את נערו וממשיך ללכת במדבר עד כי הוא שואל את נפשו למות. לאחר שאליהו מתיישב תחת שיח הרותם, מתגלה אליו מלאך ה' ואומר לו לאכול. "ויבט והנה מראשותיו עגת רצפים וצפחת מים". נראה כי ניסוחם של הדברים במקום אינו בא אלא בכדי להדגיש כי למעשה אותו אוכל, כבר היה מוכן שם מראש, אלא שאליהו, בייאושו כי רב, לא הצליח לראות את הצלתו. המלאך בא בכדי לפקוח את עיניו.

מסר זה עולה בצורה מובהקת גם מסיפורה של הגר. מרוב ייאוש משליכה הגר את בנה תחת השיח, יושבת לה מנגד ובוכה. המלאך קורא לה ולאחר מכן "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם". כלומר, הבאר הייתה שם כל הזמן אלא שהגר, שהייתה עסוקה בבכי כלל לא ראתה אותה.

נראה כי זהו החיבור אותו מנסה רבי מאיר לעשות. אותו שיח המסמל את ייאושה של הגר ואנוכיותה – "אל אראה במות הילד",  הוא זה אשר אליהו הנביא שכב תחתיו בשעה של ייאוש ובריחה מן העולם.

בפרקים העוסקים באליהו הנביא, הכתובים אינם חוסכים את ביקורתם מהנביא ומנסים ללמדנו שיש להתבונן בבעיות שבעולם מתוך עין שמנסה לשפר ולקדם ולא מתוך עין שעסוקה כל העת בקיטרוג ותוכחה.

רבי מאיר היוצר את החיבור, אמנם נחשב למחמיר בעמדתו ההלכתית, אך גישתו כלפי עמדות וקולות של אחרים, הייתה קשובה ופרגמטית. אפילו ביחס לרבו, אלישע בן אבויה, שגם לאחר שיצא למינות, ידע רבי מאיר ללמוד ממנו את הדברים הטובים ולא להסתכל רק בעין רעה. ועל כך אמרו חכמים (חגיגה ט"ו): "רמון מצא – תוכו אכל וקליפתו זרק".

אם נחזור לסיפורה של  הגר נמצא עד כמה התורה יוצאת כנגד ראיית העולם בדרך של ייאוש ובכי. הגר משליכה את בנה, במקום להיות איתו ברגעיו האחרונים ולנסות למצוא פיתרון, ועל כך כתוב: "וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ". מיד לאחר מכן, ללא שום רווח נכתב: " וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר". אלוקים שומע את קול הנער. לא את קולה. כלומר, המקרא מבקש ללמדנו שבכי שאין לו תכלית, שאינו בא אלא מתוך ייאוש וחוסר מעש – הינו בכי פסול והקב"ה מתעלם ממנו. לא לחינם, במקום לכנות את ישמעאל "בנה" של הגר, הכתוב מכנה אותו "נער" – בעל שם עצמאי. קרי, הצלתו לא קרתה בגלל הבכי חסר התוחלת של הגר, אלא בגלל סיבות עצמאיות אחרות.

כולנו, כאנשים חכמים בעלי דעה נוהגים להעביר ביקורת  על תופעות דוגמת חילון, הקצנה, מתירנות או לחילופין הקפדה יתרה. מיחסו של המקרא לאליהו ולהגר, לומדים אנו שלבכי, קטרוג וייאוש כשלעצמם, אין מקום בעולם. הם אינם מובילים לשום מקום, אין בהם תכלית והם אף מסתירים מאיתנו את המציאות הטובה שנמצאת ממש מול עיננו. הדרך לתיקון העולם מצריכה התבוננות אמיצה במציאות והבנתה על מכלול קשייה ומחייבת אותנו לעשות, ליזום, לשנות ולבכות פחות.