בלי השגחה עליונה
החינוך החרדי מציג: כך תעברו על חוקי המדינה – ותקבלו ממנה מימון מלא
תנועת נאמני תורה ועבודה, הפועלת לקידום ערכים יהודיים וליברליים, הגישה באחרונה לבג"ץ עתירה נגד המדינה. העתירה, שהוגשה בשם התנועה על ידי פרופ' אביעד הכהן, היא מסוג העתירות שהיחס של המדינה אליהן הוא דו־ערכי. במלים ישירות יותר: זאת עתירה שהמדינה משתוקקת שהיא תתקבל, כדי שמישהו אחר – בג"ץ – יוציא בשבילה את הערמונים מהאש.
העתירה נוגעת לשני בתי ספר חרדיים, אחד בלוד השני בירושלים. שני בתי הספר פועלים ללא רישיון. בית הספר בירושלים, שאין טעם לציין את שמו כי הוא מחליף אותו כמעט מדי שנה, פועל ללא רישיון כבר ארבע שנים. מנכ"ל עיריית ירושלים ומנכ"לית משרד החינוך הוציאו כבר הוראות מפורשות הקובעות כי בית הספר פועל ללא רישיון, ואחת דינו – להיסגר. על אף זאת, בית הספר ממשיך לפעול (תחת שמות שונים), וגרוע עוד יותר – ממשיך לקבל תקציב מהעירייה ומהמדינה, בהיותו בית ספר פעיל.
"אף שמשרד החינוך לא העניק רישיון לפתיחת המוסד החינוכי או הורה על שלילת הרישיון לקיים את בית הספר", נכתב בעתירה, "ממשיכים מוסדות חינוך שונים, בכל רחבי הארץ, להיות מתוקצבים – וביד נדיבה – מן הקופה הציבורית. כך יוצא החוטא נשכר, ושלטון החוק מבוזה בראש חוצות". העתירה של תנועת נאמני תורה ועבודה מתמקדת במקרה הספציפי של שני בתי ספר, אבל ברור מהעתירה ומהתגובות שקיבלה התנועה כי מדובר בתופעה רחבת היקף.
למעשה, העתירה מתארת שיטה לפיה פועלים בתי הספר החרדיים, כדי להכשיר את עצמם אף שהם אינם עומדים בכללים המחייבים של משרד החינוך: "גורם מסוים עובר ביודעין על החוק, מקים מוסד חינוכי שאינו חוקי, תוך שימוש במשאבים ציבוריים, ומציב בפני הרשויות עובדה מוגמרת. לאחר מכן רשויות המדינה נאלצות להעניק לו תמיכה בשל העובדה כי תלמידים באים בשעריו. בחלוף מספר שנים של פעולה בדרך זו בית הספר קונה לו אחיזה במקום מושבו, ומקבל רישיון. באופן זה 'הולבנו' בתי ספר רבים שקמו בחטא".
העניין של תנועת נאמני תורה ועבודה הוא בעובדה שרבים מבתי הספר הלא חוקיים הללו מתחרים בבתי הספר הדתיים החוקיים – בתי הספר של החינוך הממלכתי־דתי. מדובר לעתים בבתי ספר שפלשו למוסדות ציבור שנועדו לשמש בית ספר ממלכתי־דתי, וכן בבתי ספר שמושכים אליהם תלמידים מבתי הספר הממלכתיים. זהו גם המקרה, למשל, של בית הספר בירושלים – שהמבנה שבו הוא שוכן נועד לשמש בית ספר ממלכתי שכן, שאינו מסוגל לגדול ולקלוט עוד תלמידים בשל היעדר מבנה מתאים.
גם העירייה וגם משרד החינוך מעוניינים בפינוי בית הספר הפולש מהבניין – אבל כבר שנים ארוכות שבית הספר הפולש ממשיך לפעול, וזאת בתקציב שממשיכים להעביר לו, ככל הנראה, גם העירייה וגם ממשרד החינוך. "בידה האחת המדינה שוללת רישיון ממוסד חינוכי, ובה בעת בידה האחרת היא מתקצבת אותו באופן נדיב", כתבו על כך נציגי תנועת נאמני תורה ועבודה.
האבסורד במצב המתואר בעתירה הוא שאין מדובר במקרה חריג, וגם לא בטעות ביורוקרטית מצערת מטעם המדינה. מדובר במציאות שגרתית, שהמדינה מודעת לה היטב – ורק אינה מסוגלת להילחם בה.
משרד המשפטים הודה בכך באופן רשמי, במכתב תגובה שנשלח לטענות שהעלה הכהן בנושא. "התופעה המתוארת על ידך מוכרת לנו ממקרים דומים", כתב עו"ד יעקב פריידברג ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, "בהם משרד החינוך אינו מחדש רישיון של מוסד הנמנה על מוסדות החינוך של אחת הרשתות, 'מרכז החינוך העצמאי' או 'מעיין החינוך התורני' במהלך שנת הלימודים, ולמרות צו הסגירה שמוציא משרד החינוך המוסד ממשיך לפעול, מורים באים למלאכתם, ותלמידיו ללימודם".
"הואיל ומוסדות הנמנים על רשתות חינוך אלו מתוקצבים במישרין מתקציב המדינה, ואף פועל בהם חשב מטעם החשב הכללי במשרד האוצר", ממשיך משרד המשפטים להסביר את המציאות האבסורדית של מימון בתי ספר לא חוקיים בידי המדינה, "נוצר מצב בעייתי לפיו התקציב ממשיך להיות מועבר כל עוד בית הספר פועל, אף בהיעדר רישיון, וכל זאת בשל חוסר היכולת שלא לשלם משכורתם של מורים שאכן ממשיכים בהוראתם".
כלומר, המציאות במדינת ישראל היא שבתי ספר שפועלים בניגוד לחוק ממשיכים להיות מתוקצבים, וזאת בהכרה וביודעין. גם משרד החינוך, גם משרד המשפטים וגם החשב הכללי במשרד האוצר מודעים לכך שהם מכשירים את השרץ – מממנים בתי ספר לא חוקיים – אבל שלושת המשרדים ממשיכים בהעברת המימון. למה? מאחר שמדובר בבתי ספר הפועלים בעיקר תחת המטרייה של שתי רשתות החינוך הגדולות – מעיין החינוך התורני (ש"ס) והחינוך העצמאי (יהדות התורה) – ושתי הרשתות מקבלות בחוק מימון מלא ממשרד החינוך לבתי הספר שלהן.
לא רק זאת, אלא שנציג רשמי של מדינת ישראל, חשב של החשב הכללי באוצר, יושב בתוך כל אחת מהרשתות, וחותם על הצ'קים שלהן. מכיוון שכך, האחריות לתשלום המשכורות למורים העובדים ברשתות נופלת על כתפי החשב, כלומר על כתפי המדינה, ולכן המדינה לא יכולה להפסיק לשלם משכורות למורים. כל זמן שהרשתות לא סוגרות את בית הספר ומפטרות את מוריו, ואת זה הן כמובן לא עושות, החשב ברשתות מורה להמשיך לשלם למורים שכר.
זאת ועוד, המדינה גם מרגישה מחויבת לתלמידים של בתי הספר. כל זמן שאין לתלמידים הללו חלופה, בדמות של בית ספר חרדי חוקי הנמצא באזור, המדינה מנועה מלסגור את בית הספר. שתי הרשתות לא יעמידו כמובן בית ספר חוקי מתחרה באותו אזור, ולמדינה אין עדיין מענה בדמות בתי ספר חרדיים־ממלכתיים – הקמת המחוז הממלכתי־חרדי של משרד החינוך נמצאת עדיין רק בחיתוליה.
1.7 מיליארד שקל בלי השגחה:
התוצאה היא שהמדינה לכודה במימון עבירות על החוקים שלה עצמה. במכתבו מציין משרד המשפטים כי נערך דיון רב משתתפים בנושא, בראשותם של שני המשנים ליועץ המשפטי לממשלה – אורית קורן ואבי ליכט. אלא שחלפה כמעט שנה מאז אותו דיון, והמימון לעבירות נמשך. בצר לה, המדינה בוחנת כיום אפשרות להוציא את החשבים שלה משתי הרשתות, אף שהמשמעות היא ש–1.2 מיליארד שקל שמועברים כל שנה לחינוך העצמאי, וכמעט 0.6 מיליארד שקל שמועברים למעיין החינוך, יישארו ללא פיקוח כלשהו של המדינה. לאור ההתנהלות של שתי הרשתות בניהול בתי ספר לא חוקיים, ספק אם המדינה רוצה לוותר על מעט הביקורת הכספית שיש לה בתוכן.
כלומר, אין פתרון. כפי שהדברים נראית כעת, הרשתות החרדיות ימשיכו לקבל 1.7 מיליארד שקל מכספי המדינה, תוך שהן ממשיכות לעבור על החוק וגם לצפצף על הדרישה ללימודי ליבה. זאת, אלא אם בג"ץ יצליח להוציא עבור המדינה את את הערמונים מהאש, ולהכריח אותה להפסיק לממן עבירות על חוקיה שלה. כבר אמרנו שבמדינה כוססים ציפורניים בציפייה לקבלת העתירה?
לכתבה המקורית באתר "הארץ"
