בנות צלפחד והתנועה הפמיניסטית הדתית בימינו, פרשיות פנחס, מטות ומסעי תשפ"א
העניין האחרון שעסק בו משה רבינו לפני פטירתו היה בקשתן של בנות צלפחד. הן באו בטענה שמאחר ואין להן אח והירושה עוברת דרך הבנים, עשויות הן להפסיד את אחוזת נחלתן. לפי פשוטו של מקרא, לא ידע משה רבינו לענות על תביעתן, כי ככל הנראה, הייתה זו הפעם הראשונה שנתקל במקרה כזה. על כן פנה להקב"ה לקבל ממנו מענה, כפי שכתוב "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כ"ז ה'), וממנו ית' קיבל את הפתרון למקרה מיוחד זה.
ואולם, לא כן הבינו חז"ל את סיפור המעשה. שהרי הם פירשו "שנתעלמה הלכה ממשה" (רש"י שם), והנה זה כמעין עונש על שאמר, "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי [ושמעתיו] (דברים א' י"ז, וראו סנהדרין ח' ע"א). ואילו לעומתו, בנות צלופחד כנראה ידעו את ההלכה שניתן ללומדה ממה דכתיב בדברים כ"ה ה', "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". והלכה זו כבר ניתנה במרה (ראו בבא בתרא קי"ט ע"א), כארבעים שנה לפני סיפורן של בנות צלופחד. ועל כן באו הן בביטחון מלא שטענתן צודקת, כמרומז בלשון "ותעמודנה לפני משה, ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה" (במדבר כ"ז ב'), מבלי להתבייש בפני כל הקהל המכובד הזה, ולפי אבא חנן משום ר' אליעזר; בבית המדרש הן יושבות, ועמדו להן לפני כולם (בבא בתרא שם), כי חכמניות דרשניות וצדקניות היו (שם). ואכן משה רבינו מודה על כך באומרו, "כן בנות צלפחד דוברות" (שם פסוק ז', וראו בתנחומא הישן סי' ט').
הווי אומר, שלפי מסורת פרשנית זו כבר נתבררה הלכה זו, וניתנה להם לישראל לפני זמן רב במרה, כמוזכר לעיל. אלא שנשתכחה מעיני כל מנהיגי אותו הדור, ושמא משום שלא היה מקרה כזה כל אותם השנים. ואילו בנות צלופחד שחכמניות היו, הבינו שהיושר והמוסר הבסיסי הפשוט מחייב להגיע למסקנה הלכתית התומכת בזכותן כנשים.
והנה מה שנראה כמהפכה הלכתית של בנות צלפחד התובעות את ירושתן, הופך להיות דבר ברור וקבוע לדורות כפי שמשתקף בנאמר בסוף פרשת "מסעי", "וכל בת יורשת נחלה" (במדבר ל"ו ח'). ובדורות מאוחרים יותר ביקשו חכמים כמו הרב הרצוג להרחיב ולעגן את זכויות הנשים בירושה.
והנה, ישנן סיבות שונות ומגוונות לכך שנושאים הלכתיים מסוימים לא הוזכרו ולא נידונו במשך תקופה ארוכה: או, כפי שהזכרנו לעיל מפני שהנושא היה נדיר ביותר ולא עלה בפני החכמים, סיבה נוספת יכולה להיות קשורה למצב חברתי מסוים בו מקובלות ורווחות דעות מסוימות, ועל כן לא מתאפשרת פעילות הלכתית בתחומים מתחדשים וסוגיות אלה נעדרות מן הדיון ההלכתי.
והנה לפני ימים מספר זכיתי להשתתף בכנס השקת ספר חדש שחיברתי בשם "סדר נשים" שעוסק ב"הלכות לאישה המודרנית", בהוצאת ראובן מס, בספר זה מבקש אני לגלות תחומים הלכתיים נוספים שבהם יכולות נשים ליטול חלק ולהיות פעילות, כגון קריאת התורה, עלייה לתורה בבית הכנסת, כהונה כרבניות ופוסקות הלכה, מוהלות, שוחטות ועוד, כי האופק הולך ומתרחב.
בספרי זה לא ביקשתי לחדש הלכות חדשות, אלא לגלות יסודות הלכתיים שהיו קיימים מימים ימימה, אלא שבמשך הדורות מסיבות שהוזכרו לעיל ירדו לתהום הנשייה, ועל כן לא התאפשר לנשים לקיימן. העובדה שלא ראינו את קיומן אינה מוכיחה שהלכות אלה אסורות הן, כי "לא ראינו אינה ראיה [לאסור] (משנת עדויות ב' ב'), וכדעתו של הש"ך בראש יורה דעה (ראה בפרוטרוט בספרי Rabba, Maharat, Rabbanit, Rebbetzin: Women with Leadership Authority According to Halachah, עמ' 210 ואילך) ולא עוד אלא שהש"ך בקיצור הנהגות איסור והיתר סי' ט' קבע שכשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר (על פי ירושלמי תרומות ה' ג' ובבלי ביצה ט"ז ע"ב).
כך לדוגמה, ידועה היא העובדה שבמשך דורות רבים נשים לא באו לבית הכנסת, ובאשכנז, אם באו, היה זה לבית תפילת נשים הנפרד מבית הכנסת של הגברים. והיו להן בעלות תפילה (פרזוגרין Versogen) שקראו את התפילה בלשונות המקובלות אצלן, כגון יידיש וכו', אך לא בעברית. לקהל הנשים שלא ידע קרוא וכתוב, הייתה ה'"חזנית" הזאת מציינת בידיה, "פה כורעות, פה בוכות, פה צועדות ג' צעדים אחורה" וכו'. (ראה במנהגי ישראל שלי ח"ד, עמ' כ"ה ואילך). ועל כן לא ניתנה להן כל אפשרות לקרוא בתורה ברבים, או לכל הפחות, לעלות לתורה. וכמו כן, נשים לא אמרו קדיש בבית הכנסת, עד שהפכה אמירת קדיש נשים בבית הכנסת לדבר מקובל. (ראה מה שכתב ר' זאב זיכרמן, בספרו אוצר פלאות התורה, במדבר, ברוקלין תשע"ט, עמ' תתקל"ב- תתקל"ד, ובספרי סדר נשים, פרק י"ד.)
אך יש להעיר את תשומת הלב לכך שבתקופת חז"ל נשים אכן באו לבית הכנסת, וידועה לנו אפילו אישה בתקופה הרומית שהייתה archisynagogus או prsbytera , כלומר ראשת בית הכנסת ושמה רופינה (ראה בספרי Rabba וכו' עמ' 67-65). אלא שהחל מתקופת הגאונים, קהילות רבות מנעו מהנשים להיכנס לבית הכנסת, בעקבות מה שמצאו בברייתא דמסכת נידה ובספר המקצועות וכו', (ראה מה שכתבתי בספרי Women and men in communal prayer, 2010, עמ' 162 ואילך).
בסיכומו של דבר בימינו אנו מתגלים אפיקים חדשים הפותחים שער בפני נשים בתחומים הלכתיים נרחבים, תחומים שעד לפני זמן קצר היו מנת חלקם של גברים בלבד. ואף שפעילויות אלה יראו מוזרות בעיני חלקים מן הציבור, במרוצת הזמן הן מתקבלות ויתקבלו בקהילות שונות, במספרים ההולכים וגדלים והן יהפכו להיות חלק מן הנורמה ההתנהגותית של נשים דתיות מודרניות.
מבנות צלפחד למדנו את אשר ניסח הרב קוק זצ"ל, שהישן יתחדש והחדש יתקדש.
חזק חזק ונתחזק!
