בעקבות מכתבו של האדמו"ר מסלונים- כתות בית שני?

 

 

אולי הכרת ההיסטוריה אינה הופכת אותנו בהכרח לאנשים טובים יותר, אך היא עושה אותנו קשובים יותר לתבניות מחשבתיות והתנהגותיות השבות וצצות להן, והיא מספקת לנו כלים להתמודד איתן ולהרהר אחריהן. והנה, בעודי קורא את מכתבו התקיף של האדמו"ר מסלונים, עוד לפני שהספקתי להתרשם מבשורתו של האדמו"ר ומדרכו העצמאית בהנהגת חסידיו בעת שכזו, שמתי לב שהשפה, והמושגים שצורפו יחד כאן במכתב לקוחים ישירות מעולם אחר, מוכר לי יותר. המכתב משכפל, אם כי בהד קלוש וכצל מטושטש, את צירוף הרעיונות המופיע בכתביהם של קבוצת יהודים בני בית שני, שכתביהם ופעילותם הותירה את חותמה מעבר לגבולות עמם ותקופתם, לא לפני שהם התפרקו במטען הנפיץ של אמונותיהם.

שלוש טענות חוברות יחד במכתבו של האדמו"ר מסלונים: (א) נציגי הרע המובהקים מצויים בתוך עם ישראל, המאופיינים בשקר, וכך המאבק בין הפלגים הוא מאבק בין בני אור הטובים ובין בני חושך הרעים (ב) רשעותם של האחרים מזוהה עם הטומאה, שהוא כוח שלילי הטמון בתוך המציאות. כוחות קוסמיים הקוראים תיגר על שלטונו של האל יוצאים למלחמה (ג) אחרית הימים בפתח. הכותב שש למלחמה כי היא מחישה את הגאולה האולטימטיבית, שבה יושמדו כוחות הטומאה יחד עם חלקים מעם ישראל, ומלכות ה' תתגלה. אין מלחמה שטוב למות בה יותר ממלחמה זו, שבצידה השני מצויה הגאולה השלימה.

כל שלושת האלמנטים הללו היו מוכרים היטב לבני הבית השני, אך הצירוף שלהם יחד מאפיין את כתיבתם של הקיצונים מביניהם, בני כת 'היחד', המזוהים עם האיסיים, שזנחו את המעורבות במסגרת הפוליטית בירושלים ועברו למדבר בקומראן. המתחים הפנימיים בתקופה החשמונאית קבעו את חזית המאבק הדתי, והמאבק בין קבוצות שונות עודד את היווצרותן של הכתות. רק בני הכת, שניתקו את קשריהם עם יהודים אחרים, נחשבו לטהורים, וכל האחרים, נוכרים ויהודים 'מרשיעי ברית', נחשבו טמאים. מי שלא הצטרף לכת עמד תחת שלטונו של בליעל, הרוח הרעה, וגורלו היה לאבדון באחרית הימים, הממשמש ובא. מלחמת בני אור בבני חושך נתפסה כתוצאה ישירה של תקופת הרדיפות. המתח המשיחי הניע את הפעילות הכיתתית, והצדיק את דרכה הקיצונית. ההבדלה החריפה בין בני הכת ובין מי שמחוצה לה נדרשה כדי לכונן את הסדר הראוי, שעמד להתממש בעקבות המלחמה שמעבר לפינה.
אך גם ללא כיתת יורים, החיבור של כל הגורמים הללו יחד לא יכול היה להתקיים לאורך זמן, וחסידיו התפזרו לכל עבר. לעומת זאת, כל אחד מן הגורמים הללו בנפרד עיצב את דרכם של תנועות רעיוניות שאנו אוכלים את פירותיהם ואת פירי פירותיהם. המשיחיות המשיכה לשגשג בשלהי ימי הבית שני ואף הניעה בכוח אדיר את מעצביה של הנצרות הקדומה שדיברו בשפה דומה מאוד למה שמצאנו בקומראן. אך משיחיות זו סחפה רבים עד היום רק לאחר שהיא ביטלה מיסודה את העמדה הכיתתית. הכנסייה הקדומה הציעה גאולה המבוססת דווקא על ביטול ההבחנות המלאכותיות בין קבוצות ולא על העצמה שלהם. "בואו כולכם, טמאים וטהורים" הם קראו, "הגאולה קרבה", בעוד ששכניהם בקומראן הכינו את חרבותיהם (לפחות המילוליות) למלחמת הגאולה כנגד בני החושך.
מן העבר השני, משנתם של החכמים המשיכה לאחוז בדרכם של בני הכת למתוח קווים מפרידים, המשמשים לבניית תמונת עולם ערכית: טהור וטמא, קודש וחול, אסור ומותר, יהודי וגוי. אך הם, בניגוד לכת, מתחו את הקווים, אחר כך מחקו וסימנו שוב. השוו בין הקבוצות, הגדירו מחדש ולא נלאו מלהתחיל שוב. העיסוק המתמיד של החכמים בשרטוט עד לפרטי פרטים של חלקי הבניין, הפוליטי, המשפטי והחברתי, אינו בא לקיצו, בעטיה של המציאות המתהווה. בעולמם של החכמים, בניגוד לסגנונו של האדמו"ר מסלונים, אין קץ העומד להתממש ברגע שבו יתגלה סוף סוף הגבול העובר בין הטמאים נציגי הסטרא אחרא ובין הטהורים בני האמונה נציגי כוח הקדושה. בעת כזאת נדמה שדווקא בג"ץ צועד בדרכם השקולה של החכמים, כאשר הוא נדרש שוב ושוב לשאלה, רבת המכשולים, מהם קווי ההפרדה המעצבים את דמותה של החברה הישראלית, ואילו קווים – כמו ההפרדה בין אשכנזי וספרדי, בין כוח הקדושה וכוח הטומאה – הם מלאכותיים ומסכנים את דמותה המוסרית.

(יאיר פורסטנברג הינו דוקטורנט בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית)