בציפייה לסוף וקץ לכל קללותינו תחילה וראש לפדיון נפשנו. פרשת ניצבים תשפ"א

לצערנו הרב רואים אנו כי מצבנו הולך ומחמיר, ויחד עם זה יודעים אנו כי דווקא מתקרבים אנו לימי התשובה והסליחה. ויש מאיתנו מי אשר בשומעו את המספרים המפחידים של הנדבקים, מתברך בלבבו לומר, השלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, ואל לי לדאוג ואף לא להתחסן. ואם תתקרב אליי צרת המגיפה, אמלטה על נפשי, כפי שנאמר, "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כ"ב ה'). ואחרים מאיתנו, בראותם את המתרחש, נוטים להתייאש ואומרים בליבם, זה המצב אין לנו שליטה עליו והוא הולך להיות עמנו לאורך ימים, ועלינו להתרגל לחיות עימו ואף למות ממנו. וכל המאמץ הרפואי העצום לשווא הוא, כי אין מציל. על כן נחזור לחיים רגילים, יהא אשר יהא, כי ניחתה עלינו קללה שאינה מבחינה בין איש לאישה, בין צעיר לזקן, כי על כולם רובצת המגיפה ללא כל אבחנה.

ואומנם בברכות י' ע"א מסופר על ידי רב המנונא שחזקיהו המלך שהביא עליו הקב"ה ייסורים נוראים, התפלל אל ה'. כפי שנאמר, "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו: כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעיהו ל"ח, א'-ב'). תפילתו זו מקירות ליבו (שם ע"ב) הייתה משום שלא קיבל את הגזירה, אלא אמר: כך מקובלני מבית אב אבא, שאפילו חרב מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים וגו' (שם). וכן איתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו [ששניהם אמרו]: אפילו חרב חדה מונח על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר, "הן יקטלני לא [לו] איחל,  [אך דרכי אל פניו אוכיח]", (איוב י"ג ט"ו).

וברש"י לדברים כ"ט י"ב (והוא על פי מדרש תנחומא בשם חזקיה בנו של רב חייא): ובמדרש אגדה: למה נסמכה פרשת "ואתם ניצבים" לקללות? לפי ששמעו ישראל מאת משה מאה קללות חסר שתיים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים (ויקרא כ"ו), והוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? והתחיל מיד לפייסם, "אתם ניצבים היום"- הרבה עשיתם למקום, ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו.

והנה בפרשתנו נאמר, "אתם ניצבים היום… לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום" (דברים כ"ט ט', י"א). ומילת "אלתו" ניתרגמה על ידי אונקלוס:

לְאַעָלוּתָךְ, בִּקְיָמָא דַּה' אֱלָהָךְ–וּבְמוֹמָתֵיהּ:  דַּה' אֱלָקךְ, גָּזַר עִמָּךְ יוֹמָא דֵּין. ואף יונתן תירגם "במומתיה", ובירושלמי תירגם "ובשבועתא". וכן הוא בירושלמי סוטה ב' ה': אין אלה אלא שבועה, כמה שנאמר: "והשביע הכהן האישה בשבועת האלה" (במדבר ה' כ"א). ואילו בתנחומא ניצבים ג' מצינו: וכרת עימהן בחורב וקבע על קללה למי שחוזר בדבריו… ואין אלה אלא קללה, שנאמר, "והייתה האישה לאלה [בקרב עמה]" (שם ה' כ"ז). ונמצאנו למדים כי מילת "אלה" משמשת בשתי משמעויות שונות: קללה ושבועה. ועל הפסוק שם ה' כ"ב, "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן, ולנפל ירך ואמרה האשה: אמן אמן", נאמר במשנת סוטה פרק ב' (ל"ח ע"א-ע"ב):  על מה אומרת אמן אמן? אמן על האלה, אמן על השבועה וגו'. כלומר: אמן על שלא סטיתי ולא נטמאתי- הוא אמן על השבועה. ואילו אם נטמאתי יבואו עליי- הוא אמן על האלה שאומר לה הכהן: אם אכן נטמאת "ובאו המים המאררים האלה במעייך"… וכו'.

והנה ראינו לעיל שמילת "אלה" שבריש פרשת ניצבים ניתרגמה, כלומר נתפרשה על ידי בעלי התרגומים,  כ"שבועה" ולא כ"קללה", לרמוז לנו כי נשבע הקב"ה בשבועה שנעבור את התקופה הקשה הזאת "היום", דהיינו בקרוב בימינו. ונהיה קיימים בפניו לחיים ולברכה, כי בימים אלה יש בכוח התפילה והתשובה להפוך את כל הקללות לברכות ובכך תכלה שנה וקללותיה ותחל עלינו שנה חדשה זו אך ורק לברכה וישועה.

בברכת שנה טובה ומבורכת.