פרשת בראשית מתארת את החטאים הראשונים של האנשים הראשונים: חטא האכילה מעץ הדעת, וחטא הרצח הראשון. ניתן לראות חטאים אלה בתור שני אבות החטאים של המין האנושי, כאשר הראשון הוא ראש לחטאים שבין אדם למקום והשני הוא ראש לחטאים שבין אדם לחברו.

העונש שספג קין על הרצח הראשון דומה דמיון רב לעונשים שבפרשת האכילה מעץ הדעת, והשוואה מדוקדקת של ניסוח הדברים מראה בבירור שהתורה מכוונת אותנו לעמוד על הדמיון ביניהם:

  • בשני העונשים מוזכר שהעונש יתבטא ביחס של האדמה: אצל האדם נאמר: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (ג, יז), ואצל קין מופיעה אמירה דומה: "ועתה ארור אתה מן האדמה… כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך" (ד, יב);
  • בשני המקרים מופיעים עונשים של גירוש: האדם גורש מגן העדן – "ויגרש את האדם" (ג, כד), וכך נגזר אף על קין – "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה" (ד, יד).
  • בשני המקרים מופיע תשוקה מתוך חולשה כחלק מהעונש: בחטא אדם וחווה נאמר לאישה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (ג, טז), ובדברי ה' לקין נאמר: "ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (ד, ז).
  • בחטא עץ הדעת הנחש התקלל: "ארור אתה מכל הבהמה" (ג, יד), ובמקביל נאמר לקין – "ארור אתה מן האדמה" (ד, יא);

השוואה זו מלמדת שחטא הרצח של קין, שהוא החטא הגדול שבין אדם לחברו, ראוי לעונשים דומים לאלה שקיבלו החוטאים בחטא עץ הדעת, שהיה חטא של מרי מפורש בצו האל. אכן היו מי שסברו שקין "יצא בזול", בעוד שלפי החוקים ש-ה' עצמו קבע בתורה היה אמור להיגזר עליו עונש מוות (ראו א.ב. יהושע, "כוחה הנורא של אשמה קטנה", ת"א 1993, עמ' 43-33)

אולם לדעתי יש מקום לשאול על עונשו של קין דווקא מהכיוון ההפוך: מה רוצים מממנו?! נכון הוא הרג את הבל, אולם הוא לא קיבל לפני כן כל ציווי האוסר עליו להרוג? לכאורה יש הבדל עצום בין חטא אדם וחווה שעברו על ציווי מפורש, לבין קין שלא קיבל כל ציווי. בפרשת עץ הדעת מודגש שוב ושוב שהחטא הוא בכך שיש בו עבירה על דברי אלוקים: הנחש אומר לאישה: "אף כי אמר א-לוהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (שם, א), ותשובת האישה היא: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-לוהים לא תאכלו ממנו" (שם, ג). גם בפניית ה' לאדם הטענה כלפיו היא: "המִן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" (שם, יא), ובהמשך לכך כאשר ה' מעניש את האדם, הוא אומר לו: "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו" (שם, יז). לכל אורך הפרשייה מודגש הציווי האלוהי, ובכך הכתוב מתחדדת ההבחנה בין חטא האכילה מעץ הדעת לבין הרצח של קין שלא קדמה לו כל אמירה אלוהית.

האם ניתן להאשים אדם בעבירה, כאשר העבירה עדיין לא הוגדרה בחוק? הרי כלל ידוע הוא כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין"? (כלל זה מופיע במקורות רבים בניסוחים שונים. ראו: אנציקלופדיה תלמודית, כרך א' בערך "אזהרה", עמ' תטו-תיט). עיקרון זה מקובל גם בשיטות המשפט של זמננו המתבססות על הפתגם שאומר: nullum crimen sine lege כלומר: אין עונש בלי חוק, (מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד תשכ"ד, 95-94). מדוע אפוא ראוי קין לעונש?

יתר על כן: ייתכן שקיין כלל לא התכוון להרוג את הבל, שכן הוא לא ראה קודם לכן מעולם אדם שמת. אפשר שכוונתו היתה לתקוף את הבל בדרך זו או אחרת. במקורותינו מצאנו השערות שונות כיצד בוצעה התקיפה: באמצעות אבן או מקל (ב"ר כב, ח), באמצעות סכין (שם) או בנשיכה (זוהר, בראשית נד ,ע"ב). כל האפשרויות הללו מניחות עקרונית מקום לכך שקין לא התכוון להרוג את הבל, אלא רצה רק לפרוק עליו את זעמו ותסכולו על הבל ולהכאיב לו. מדוע אם כן הוא הואשם בהריגה או ברציחה?

התשובה לכך נמצאת בשלב המעבר בין סיפור אדם וחווה לבין סיפור קין והבל. לאחר החטא הראשון מסופר בתורה: "וַיְגָרֶש אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (ג,כד).

מה היא דרך עץ החיים שעל שמירתה מופקדים הכרובים והחרב המתהפכת? חכמים הסבירו במדרש: "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. הה"ד (=זהו שכתוב): 'לשמור את דרך עץ החיים'. 'דרך' – זו דרך ארץ, ואחר כך 'עץ החיים' – זו תורה" (ויק"ר, צו, ט). במקום אחר אומרים חכמים: "לשמור את דרך – זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לכל" (סדר אליהו רבה א).

האדם שגורש מגן עדן לא קיבל חוקים ומצוות, אולם הוא קיבל חובה לשמור על דרך ארץ, אותה דרך ארץ שקדמה לתורה. ניתן להגדיר את המושג דרך ארץ כחובה מתבקשת להקפיד על כללי המוסר הטבעי. המרכיב הבסיסי של דרך ארץ ושל מוסר אנושי טבעי שמצופה מכל אדם הוא שיגלה יחס נאות כלפי אחיו, גם מבלי שיצווה על כך במפורש מפי הבורא. משום כך כל תקיפה של אדם היא פסולה, בין אם התוקף מתכוון לתוצאות של פגיעה חמורה ובין אם לאו.

הנצי"ב בפתיחה לפירושו 'העמק דבר' על ספר בראשית מסביר שכל עניינו של ספר בראשית הוא חינוך לדרך ארץ, אותו מכנה הנצי"ב דרך הישר. הביטוי שהוא משתמש בו הוא יושר, אך התוכן שלו הוא למעשה דרך ארץ שבא לידי ביטוי ביחס מכבד של האדם כלפי אנשים שהוא נמצא איתם במחלוקת. הנצי"ב עומד על כך שספר בראשית נקרא בפי הנביאים בשם "ספר הישר", ומסביר זאת בכך שהוא עוסק בפועלם של האבות, "שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה".

הנצי"ב מביא כמה דוגמאות להתנהגות הישרה של האבות עם האחרים של זמנם. כך, אברהם אבינו התפלל על סדום למרות רשעת אנשיה, יצחק אבינו היה נוח להתפייס עם שונאיו דוגמת אבימלך ומרעיו, ויעקב דיבר דברים רכים עם לבן, למרות שהלה רימה אותו בשיטתיות. סיפור קורותיהם של גדולי האומה מתפרס על פני ספר 'בראשית' בבואו ללמדנו כיצד עלינו להתייחס לאחרים, ואפילו למי שאנו חלוקים עליהם באופן הקיצוני ביותר. נוסיף על כך ונאמר שספר בראשית גם ממחיש לנו דרך סיפורי הכישלונות האנושיים שפזורים בו, על הסכנות הגדולות שטמונות ביחס לא ראוי ובלתי מכבד של האדם לזולתו.

עונשו של קין, שלא נבע מהפרת צו אלוהי מפורש, אלא מהפרת הצו של המוסר הטבעי, מבהיר היטב שביצוע מעשים הנוגדים את המוסר הטבעי, אינו פחות חמור מביצוע מעשים שנוגדים צו אלוהי מפורש. בסגנון המקובל אפשר להוסיף ולומר: עבירות שבין אדם לחברו חמורות לא פחות מאלה שבין אדם למקום.

הצו שמקבלים אדם וחווה לשמור על דרך עץ החיים במשמעות של דרך ארץ יכול להציע לנו הסבר לכך שהתורה מתחילה באות ב'. בהקדמה של ספר הזוהר ישנו תיאור מעניין כיצד כל האותיות ביקשו שהתורה תיפתח בהן, ומהו ההסבר שכל אות נתנה לכך, עד שהקב"ה בחר באות ב'.

אישי החסידות מסבירים שהפתיחה ב-ב' נועדה להמחיש שגם אם ילמד אדם תורה לרוב, עליו לדעת שטרם הגיע אפילו ל-א'. לפי דרכנו נאמר שהתורה מתחילה ב-ב', משום שיש א' הנמצא עוד לפניה, וזהו דרך ארץ. כך לימדונו חכמים במסכת אבות (ג,יז): "רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה".

דרך ארץ משמעה לנהוג כבוד זה בזה, וזוהי דרך ארץ שקדמה לתורה. חז"ל לימדו אותנו שתלמידי רבי עקיבא מתו על שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב, ב), כי הכבוד ההדדי הוא הבסיס לכל התורה כולה, הוא הבראשית של עם ישראל.

אנו מתוודעים לא פעם להתנהגות אלימה המונעת דווקא מאמונה דתית, ובעולם המוסלמי הדברים מגיעים לרמות מחרידות של רוע ואכזריות. בחברה היהודית, להבדיל, אנו מוצאים לעתים אי-בהירות, בעיקר בקרב צעירים, בשאלת הלגיטימציה להתנהגות אלימה במקרים מסוימים. הקדימות של דרך ארץ במקורותינו צריכה לשרש כל מחשבה שמה שנתפס כפסול על-ידי המוסר האנושי הטבעי, עשוי להיות מבורך על-ידי הבורא, כדברי הראי"ה קוק: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם" (אורות הקודש, ג, כז). התורה והמצוות באו לבנות נדבך נוסף של קדושה וחסד, על גבי הנדבך הבסיסי שצריך לבוא מהישרות המוסרית הנטועה באדם מעצם היותו בצלם א-לוהים. האמונה הדתית צריכה להפוך את האדם לטוב יותר ורחום יותר, ולחזק את החתירה שלנו לבנות חברה בריאה ואכפתית, רגישה וטובה יותר.

אחרי האל"ף שהוא דרך ארץ מגיע ה-בי"ת שהוא התורה המתחילה בבראשית. אולי רעיון זה רמוז במשפט שמופיע בתחילת תפילת שחרית: לעולם יהא אדם ירא שמים – קודם כל היה אדם ואחר כך ירא שמים.