ברכת האילנות מראש חודש ניסן, תשפ"ב
לפני זמן לא רב, בעיצומה של המגפה, שאומנם טרם תמה, היו השמיים נקיים ובהירים כלבנת הספיר, כי מטוסים כמעט אין, ולא נוסעות משאיות ומכוניות, וכל אשר מזהם את האוויר בפליטת עשנו עומד דום. ועל כן היו השדות ירוקים ככרתי, והעצים והפרחים מלבלבים בשלל צבעים ססגוניים זוהרים, והשמיים כחולים כתכלת, בעוד שבתי החולים מלאי תחלואה, וכאילו ממרת המגיפה יוצאת מתיקות האוויר.
חשבנו שכאשר תבריא האנושות ממחלתה, אולי יישאר אף הטבע בריא יותר מכפי שהיה לאורך שנים רבות. אך במהרה נתבדו חלומותינו וציפיותינו, כי חזרו המטוסים, המכוניות והתעשייה הכבדה, ושוב פלטו ערפילי פיח והשמיים התכסו בענני שחקים של אבק. העשבים החלו לקמול ושירתם עצובה עם דהיית צבעי הפרחים, ואפרוריות יורדת שוב על פני תבל ומעמעמת את זוהר הטבע. ובמקום התחדשות נבילה, כי בעוד החודש הזה צריך היה להיות לנו לעונת פריחה ורעננות, עם פתיחתם של עלעלי הצמחיה, ענן כבד רובץ על עולמנו ואבק תחת לשוננו. רעם המטוסים והפצצות נשמע, ואבק השריפה מתפזר לכל עבר. ובמקום התחדשות העולם, פליטות וחורבן.
ככל הנראה שכחנו את אשר אמרו לנו חז"ל משמו של רב יהודה ד"האי מאן דנפיק [לדברא-לשדה] ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם", (ברכות מ"ג ע"ב). וכן הוא ברמב"ם הלכות ברכות י' י"ג: היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים, מברך [ולפי הגר"א: צריך לברך]: ברוך אתה ה' אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות נאות כדי ליהנות [נ"א שברוב כתבי היד: להתנאות] בהן בני אדם, וגו'. וכן הוא בשלחן ערוך אורח חיים רכ"ו: היוצא ביומי דניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח אומר… וכו'. הרי שביקשו חז"ל שנהיה ערים לפלאי התחדשות הטבע עד כי כל הרואה לבלובי האילנות בפעם הראשונה ליבו מאלצו והוא עולץ לברך ברכת ההנאה וההודיה לבורא עולם המפליא לעשות.
וכתבו האחרונים שאין לברך ברכה זו אלא על אילני מאכל, (ראה חזון עובדיה, ט"ו באב ברכות, ירושלים תשס"ז, עמ' תנ"ח-תנ"ט, שהביא שלל מקורות לענין זה), ובוודאי הבינו כי זאת המשמעות הפשוטה של "להנות מהן", שנהנים מפירותיהם. כי דווקא בהם מורגשת ביותר ברכת ה' "הזן את העולם כולו בחן ובחסד וברחמים… ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא". [ושמא לפי הנוסח "להתנאות בהן", שציינו לעיל, למדו מקצת הפוסקים כי גם אילנות "שמוציאים ריח טוב" מברך עליהם, כלשון ספר הפרנס סי' שצ"ו, ומובא בחזון עובדיה שם.] ובזה נבין שלא מברכים על אילני סרק, שאין בהם לא טעם ולא ריח, אף כי גם להם תפקיד בעולם.
מצווה זו של ברכת האילנות חובה היא על הכל, נשים וגברים כאחד. (ראה שם עמ' ת"ס), כי הכל תלויים בברכת הארץ ובפירותיה, ואף כי הארץ ניתנה לבני אדם, ניתנה היא לעבדה ולשמרה (כלשון בראשית א' ט"ו), ולא להחריבה.
מפשטותה של לשון הגמרא ברכה מיוחדת זו נאמרת אך ורק "ביומי דניסן". אומנם ישנם ראשונים הסבורים כי "לאו דווקא ביומי דניסן" (כספר האשכול עמ' ס"ח, ספר רוקח סי' שמ"ב, רבינו ירוחם, בעל צידה לדרך, מרדכי וכו').
ומאחר ששנה זו היא שנת השביעית נעיר על הא דאיתא במשנת שביעית ד' י' שבה נחלקו בית שמאי ובית הלל בזמן של איסור קציצת האילן בשביעית, והובאה משנה זו בברכות ל"ו ע"ב ופסחים נ"ז ע"ב. וזהו לשון המשנה: מאימתי אין קוצצים את האילנות בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו, ובית הלל אומרים: החרובים משישרישם וכו'. ושאר האילנות משיוציאו. ורש"י בפסחים פירש "משיוציאו את הפרי", כלומר לאו דווקא בחודש ניסן. ועל סתירה זו בדברי רש"י כבר עמד ר' עקיבא איגר בהגהותיו, והקדימו הר"ש בפירוש המשנה. (וראה בעניין זה דבריו המאירים של ש"ח קוק, בספרו עיונים ומחקרים ח"א, ירושלים תשי"ט, עמ' 30-29.) ונראה, אם כן כי סתירת רש"י הרי היא כאותה מחלוקת הראשונים שהזכרנו לעיל.
אך להלכה בהלכות קטנות לר' יעקב חגיז, ח"ב סי' כ"ח, ובברכי יוסף לחיד"א, סי' רכ"ו ס"ק ה', וכן במועד לכל חי לר' חיים פלאג'י סי' א' אות ד' ובפתח הדביר ח"ב רכ"ו, כולם קבעו שדין זה הוא דווקא ביומי דניסן. והחיד"א מצא לכך יסוד בזוהר בלק קצ"ו ע"ב, דשם מצאנו שהנשמות שבעולם העליון משוטטות בימי ניסן בגנות ובפרדסים, ועל ידי הברכות זוכות לעילוי נשמותיהן. ומתפללין על החיים שבעולם הזה. ואף כי החיד"א, בברכי יוסף שם, לא הזכיר את הזוהר הנ"ל, ברור שהתכוון אליו, כי במורה באצבע שלו, סי' קצ"ט, כתב: מאד התעצם בכוונתי ברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהן מגולגלות בעצי השדה והעשבים בזמן הזה [כלומר בניסן], ויבקש עליהם רחמים, וגו'.
אומנם מצאנו בין הראשונים הסוברים שהרואה שקד פורח באדר, או שלא ראה עד אחרי אייר, מברך ברכה זו. כלומר, ברכה זו אינה דווקא ביומי דניסן: ודלא כדעת החיד"א, שברכה זו היא אך ורק בניסן. ולא זו בלבד אלא שמקובל שבמחלוקת שבין נגלה ונסתר, פוסקים על פי הנגלה ולא על פי הקבלה, דהיינו לכאורה לא על פי שיטת החיד"א ודעמיה (ראה שו"ת זכר יהוסף סי' קצ"ה). אף על פי כן כתב השדי חמד (ברכות ב' א'): שלמרות דברי הראשונים, מכיוון שתמיד נגררים אחרי מרן החיד"א על פי הכרעת המקובלים (שיורי ברכה סי' מ"ו ס"ק ב'). ונקטינן כדברי האר"י נגד מרן (ר' יוסף קארו), [משום] שאילו ידע מרן שעל פי האמת צריך לברך, גם הוא היה מורה כן. (ברכי יוסף שם, ס"ק י"ב). וכל שכן שדעת מקובלים היא לא לברך [אלא ביומי דניסן], ודאי נכון ששב ואל תעשה עדיף. וכמו כן כתב במשפטי עוזיאל, ח"א, אורח חיים סי' י', שעינינו רואות לרבותינו שבירושלים שהיו מדקדקים תמיד לברך ברכת האילנות בניסן דווקא, וטעמם ונימוקם עימם.
עוד כתוב בזוהר פרשת תרומה קע"ד ע"א: דאי תימא הא איהו [כלומר הקב"ה] ידע, אמאי אצטריך לפרסמא, אלא בדא אתייקר קודשא בריך הוא בעלמא לפרסמא נסא, ועל דא קודשא בריך הוא כתיב ביה, "והתגדלתי והתקדשתי" (יחזקאל ל"ח כ"ג). ותרגומו: שאם תאמר הרי הוא [הקב"ה] יודע, למה צריך לפרסם [את ניסיו]. אלה בזה מתכבד הקב"ה בעולם. [ולכן צריך] לפרסם הנס, [כלומר: כל ניסיו] ועל כן הקב"ה כתוב בו "והתגדלתי והתקדשתי", וגו'.
אומנם השנה חל א' דראש חודש ניסן ביום שבת קודש. וכתב הכף החיים שבשבת אין לברך ברכת האילנות שמא יטלטל באילנות או ייקח בידו פרחים להריח בהם, או שמא יתלוש (מועד לכל חי- פלאג'י) מקובלים… שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצות בקדושה מן הצומח. (ו)שיש עוד איסור נוסף בוודאי… [איסור בורר בשבת אוכל מתוך הפסולת אבל לאלתר שרי: בירור ניצוצות מהצומח בשבת יש בזה משום חילול שבת שמוריד קדושת שבת לבחינת חול. (ישכיל עבדי לאורח חיים רל"ב)]. ואף בשו"ת חתם סופר אורח חיים נ"א כתב: ואני אומר כל המערב דברי קבלה עם הלכות הפסוקות חייב משום לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה… וכו'. ואכן הרב עובדיה פסק שמותר לברך ברכה זו אף בשבת.
ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, נראה הדבר פשוט שמי שרואה את גידולי הקרקע של צמחי הטבע מתעוררים מתרדמת החורף ואפילו בשבת, אינו יכול שלא להתרגש מגילוי נס התחדשות זה, וליבו מתמלא בתחושת חובה לברך ברכת השבח וההודיה, שלא חיסר הקב"ה בעולמו כלום, כאשר רואה הוא את האילנות שפורחים ומלבלבים. ובו בזמן יבקש הוא מאת בורא עולם שיזכה אותנו גם בבריות בריאות, ותתברך לא רק הארץ בפירותיה אלא תבל וכל יושבי בה, אכי"ר.
