בשבחם של עובדי הרפואה, פרשת שמות תשפ"א
רצוני לדבר בשבחם של עובדי הרפואה למיניהם, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, עובדי ועובדות המעבדות וכל המסייעים בידם. כל אלה נלחמים ללא הרף כנגד הנגיף הצר עלינו לכלותינו ועושים לילות כימים לעמוד בחזית הלחימה כנגד האויב הקטנטן והאכזר. הם הם מבחינת אותן חיות מילדות שפעלו בגבורה ללא גבול כנגד האויב המצרי, להחיות את בני ישראל הנאנחים תחת סבלותם והמדוכאים עד דכדוך נפשם. חכמינו זכרונם לברכה זיהו אותן (בין היתר) עם שפרה ופועה, שפרה שהיא מרפאת את החולים ומשפרת את מצבם, ופועה שהיא מפעיה כלומר, מחיה את רוחם. (ראה שמות רבה, מהדורת אביגדור שנאן, ירושלים תל-אביב, תשמ"ד, עמ' 57 שורה 26).
ושמא תאמרו, למה ועל מה השבח הגדול הזה, הרי קיבלו על עצמן ליעד את חייהן לכך והתחייבו בחובת "והשבותו לו" (דברים כ"ב ב') שדרשו חכמינו בסנהדרין ע"ג ע"א: לרבות אבידת גופן. אף הרמב"ם בפירושו למשנת נדרים ד' ד' הקובעת כי "המודר הנייה מחבירו… מרפאו רפואת נפש… וכו'. כתב: ולא נאסר זה לחולה עצמו, מפני שהיא מצווה, כלומר שחייב הרופא מן הדין לרפאות את חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש "והשבתו לו"- לרבות גופו, שאם רואהו אובד ויכול להצילו, הרי מצילו… בגופו .. בחכמתו.
אלא שקשים הם דברי הרמב"ם מן הפסוק בשמות כ"א י"ט "ורפא ירפא", שדרשו חז"ל בבבא קמא פ"ה ע"א (ובברכות ס' ע"א) בזה"ל:
תנא דבי ר' ישמעאל: "ורפא ירפא"- מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ומשמע מיניה דאין זו חובה אלא רשות. וגם הרמב"ם בהלכות נדרים ו' ח', כתב: חלה ראובן, נכנס שמעון לבקרו… ומותר לו לרפאותו בידו שזו מצוה היא.
ומן הלשון "מותר לו" נראה שזוהי מצוה של רשות ולא של חובה, וכן משמע אף מלשון השו"ע ביורה דעה של"ו א':
נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש היא. ואם מנע עצמו, הרי זה שופך דמים…
וקשה, כיצד יכול להיות שאי קיומו של דבר של רשות, ייחשב כשפיכת דמים? אתמהא!
ותירץ הפרישה בטור יורה דעה שם אות ב':
רוצה לומר, אף על גב דר' ישמעאל לא קאמר אלא מכאן שניתנה רשות וכו'. קא משמע לן רבינו דמצוה נמי איכא ור' ישמעאל דנקט רשות, לא בא לומר אלא דאין בו איסור. וסבר רבינו מדאין בו איסור, ממילא יש מצוה משום פיקוח נפש… וכו'.
והשוה בטור שם סי' ת'. דדברים שבצנעה רשות ויכול לנהוג בהן אבילות, הלכך חייב לנהוג בהן כמו בחול… וכו'. ועל זה הקשה הבית חדש (שם אות ב') :
קשיא לי לישנא כיון שבתחילה קאמר שהן רשות, האיך נמשך ממה שהן רשות דחייב לנהוג בהן אבילות?
(וראה תירוצו שם על פי לשונו של הרא"ש ותיקון הגרסה.) ואולם הפרישה גם כאן תירץ כפירושו בסימן של"ו. עוד עיין ברמב"ן לויקרא כ"ו י"א בסוף דבריו הארוכים:
ואין לרופא לאסור עצמו ברפואתו. לא מפני חשש שמא ימות בידו… ולא בעבור שיאמר כי השם הוא הרופא כל בשר.
ונדמה כי כך פירש את עניין הרשות, שממילא הופכת לחובה (וראה בתורה תמימה לדברים כ"ב ב', אות י"ח).
אכן טענה זו שהקב"ה הוא היחיד שרשאי כביכול לעסוק ברפואה, היא טענה שנדחתה באותו מדרש יפה שבמדרש תמורה פרק ב':
מעשה בר' ישמעאל ור' עקיבא, שהיו מהלכין בחוצות ירושלים, והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה ואמר להם: "רבותי, אימרו לי במה אתרפא!"
אמרו לו: "עשה כך וכך עד שתתרפא." אמר להם: "ומי הכה אותי?" אמרו לו: "הקב"ה". אמר להם: "ואתם נכנסים עצמכם בדבר שאינו שלכם? הוא הכה ואתם מרפאים? אינכם עוברים על רצונו?" אמרו לו: "ומה מלאכתך?" אמר להם: "עובד אדמה אני, והרי המגל בידי." אמרו לו: "מי ברא את הכרם?" אמר להם: "הקב"ה." אמרו לו: "ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך? הוא ברא אותו, ואתה קוצץ פירות ממנו?" אמר להם: "אין אתם רואים המגל בידי? אילמלי אני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו, לא תעלה מאומה". אמרו לו: "שוטה שבעולם! ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב (תהלים ק"ג ט"ו): "אנוש כחציר ימיו" כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים, ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף, הזבל הוא הסם ומיני רפואה, ואיש אדמה הוא הרופא". אמר להם: "בבקשה מכם אל תענישוני".
אך כעת נשאלת השאלה: האם החובה הזאת גם חלה במקום הסכנה, כלומר במקרה שהרופא או המטפל עלול להידבק במחלה ובכך לסכן את בריאותו ואולי אף לסכן את חייו? האם חייב הוא להכניס את עצמו למצב כעין זה? וכן, האם עניין זה אף תלוי במידת הוודאות של הסכנה שצפויה לו או למציל? באשר לחולה עצמו, אין כל ספק שהוא נמצא בסכנה. אכן ניתן לנסח את השאלה כך: האם אדם חייב להכניס את עצמו לספק סכנה בכדי להציל את מי שנתון בוודאי סכנה? עניין זה נידון באריכות ולעומק על ידי פרופ' אברהם שטיינברג, בספרו החשוב הרפואה כהלכה, ירושלים תשע"ז, חלק ו', עמ' 53 ואילך. לא נביא את כל מקורותיו וניתוחם, אלא נסתפק במסקנתו וכך הוא כותב:
אין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה. ובשום מקרה אין חיוב להכניס עצמו לידי ספק מיתה, או כאשר יש סכנה ודאית למציל.
אולם הוא מסייג את מסקנתו זו במקרה ש:
אם מידת הספק בסיכון למציל היא קטנה, ולעומת זאת מידת ההצלה היא גדולה, חייב המציל להיכנס לקצת סכנה ולהציל את חברו… ואם לא מציל, עובר משום "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז). (עוד השווה שם עמ' 4-3.)
לכאורה במקרה דידן של חולי קורונה, הרי החולה הוא בוודאי בסכנה, ואילו הרופא המטפל נמצא אך ורק בספק-ואולי בספק רחוק-של סכנה, כי הרי הוא בוודאי נזהר זהירות מרבית בהתנהגותו ועוטה מסכה על פניו ולובש כפפות על ידיו, ואולי אף לובש בגדים סניטרים מיוחדים המכסים את רוב גופו. מאידך ניתן לטעון כי עבודתו המרובה והמפרכת במשך שעות ארוכות ומייגעות, בוודאי יש בה משום אפשרות של כניסה למצב של סכנה בהידבקות, וניתן לומר כי כל ספק מעין זה דינו לחומרא.
עוד הוסיף פרופ' שטיינברג (שם):
רופא רשאי לטפל בחולה גם אם יש בכך משום סכנה לחייו, ובוודאי אין עליו איסור להיכנס לספק סכנה. לפיכך מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה כזו.
ודוק: רשאי הוא לטפל בחולה כזה ולא נאמר חייב.
והנה במציאות שלנו לא ראינו במשך כל החודשים הארוכים הללו שאנשי הרפואה יבקשו לפטור את עצמם ממלאכת הקודש של רפואת חולי הקורונה, ולא ביקשו לברוח מאחריותם מפחד מקטב מרירי (ראה איכה רבה א' ג' וכו') כי אלו עושים את עבודתם הקשה בנאמנות הראויה לכל הוקרה ונעשים שותפים להקב"ה הרופא כל בשר ומפליא לעשות.
ויהי רצון שבזכות מסירות נפש זו, ישמרם ה' מכל רע, ויחד עם כל עם ישראל יזכו לגאולה ולרפואה שלמה בקרוב בימינו. אכי"ר.
Click here to add your own text
