גם בלהבת שלהבת אינך בודד, פרשת נח תשפ"ג

בבראשית י' ט"ז קוראים אנו, "צהר תעשה לתבה", ושם ח' י', "ויהי מקץ ארבעים יום, ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה". לפי פשוטן של מקראות היו שם בתיבה גם חלון וגם צהר. ואולם נחלקו חכמים בפירושה של מילת "צהר", האם זהה הצהר עם החלון, או שמא הוא דבר אחר לחלוטין, דהיינו חומר מסוים המאיר את התבה. כי הנה בבראשית רבה ל"א י"א: ר' חוניה ור' פנחס ור' חנין ור' הושעיא לא מפרשין (פירושו, לא היו מחולקים מה היה הצהר הזה [מתנות כהונה, ועיין פירוש המהרז"ו שהקשה על פירוש זה]). ר' אבא בר כהנא אומר: חלון. ואילו רבי לוי אומר: מרגלית. רבי פנחס משום רבי לוי אומר: כל י"ב חודש שהיה נח בתיבה לא צריך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית הייתה לו והיה תולה אותה, ובשעה שהיא כהה ידע שהוא יום, ובשעה שהייתה מבהקת היה יודע שהוא לילה, וגו'. הרי שיש אשר סברו שצהר הוא חלון, ואילו אחרים סברו שהצהר הוא מעין מרגלית שהייתה מאירה לו לנח בתיבה. ובסנהדרין ק"ח ע"א איתא: אמר ר' יוחנן: אמר לו הקב"ה לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות שיהיו מאירים בצהרים, וגו'. ובדומה לו בירושלמי פסחים א' א', שם אומר ר' אחיא בר זעירא: נח, בכניסתו לתיבה הכניס עימו אבנים טובות ומרגליות. בשעה שהיו כהות היה יודע שהוא יום. ובשעה שהיו מבהיקות ידע שהוא לילה. אמנם ממשיך הירושלמי לשאול: … והא כתיב, "צהר תעשה לתבה" [ויכול היה לראות דרך החלון פני הלבנה], והתשובה היא: כמאן דאמר: לא שימשו המזלות בשנת המבול [ולא היה מהני לו הצהר לידע בו מתי יום ומתי לילה. קרבן העדה שם].

אך לפי דעה זו שהצהר היה מרגלית שהייתה מאירה ביום ובלילה, נשאלת השאלה למה שימש החלון. ויש לומר כי בא תפקידו של החלון רק "מקץ ארבעים יום", כאשר צריך היה נוח להיוודע מה המצב מחוץ לתיבה, וכפי שנאמר שם, "ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ", וגו' (שם ח' ו'-ז'). חלון התבה, אם כן, שימש, לאו דווקא להאיר את התיבה, אלא לדעת את המתרחש מחוצה לה.

פשוט הוא הדבר שנח צריך היה לדעת את מצבו של המבול בכדי לדעת מתי יוכל לצאת מן התיבה. אולם, בדרך השאלה ניתן לומר כי תמיד צריך אדם להיות ער למה שסביבו. ואפילו בשעת תפילה, אם בבית הכנסת, אם בביתו. כאשר לכאורה כל כוונתו לשמיים, גם אז חייב אדם לדעת את אשר סביבו, ואף מה שמחוץ לבית הכנסת. וכך לימדנו ר' יוחנן בברכות ל"ד ע"ב: ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות, שנאמר, "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם" (דניאל ו' י"א). וכך אכן נפסק בשלחן ערוך אורח חיים צ' ד': צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים [כפי שמכוונת עמידתו של אדם בשעת תפילת שמונה עשרה], כדי להתפלל כנגדן. וטוב שיכין בבית הכנסת י"ב חלונות וגו'.( וראה זהר ויקהל.)

אמנם רש"י שם ביאר: ד"מ חלונות: שגורמין לו שיכוון ליבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע וכו'. ובעקבותיו כתבו מפרשי השלחן ערוך כדבריו, כגון המגן אברהם וכו'.

אך דומה שהרשות ניתנת לתת עוד טעם נוסף להלכה זו, ואף אם ייחשב זה על דרך הדרוש. דהיינו שצריך שיהיו חלונות בכל בית שמתפלל אדם, אם בביתו הפרטי ואם בבית הכנסת בו מתפלל הוא, משום שחייב אדם להיות מודע תמיד לאשר נמצא מסביבו. וזכורני, כד הוינא טלייא, ולמדתי בישיבת קול תורה בירושלים, הייתי מתפלל תפילת העמידה לאט ובאריכות רבה. ומאחר שעמדתי בשורה האחרונה בבית המדרש, הייתה שורה ארוכה של תלמידים שעמדו לפניי שלא יכלו לפסוע את שלושת הפסיעות אחורה בסוף תפילת העמידה שלהם, כי בכך יכנסו לתוך ד' אמותי. והנה, פעם פנה אליי המשגיח, ר' גדליה אייזמן, שהיה תלמיד חכם גדול, הביאני הצידה ולחש באוזניי כדברים האלה: גם כאשר אדם מתפלל בכוונה עמוקה, צריך הוא להיות ער למה שסמוך לו. סתם ולא פירש, אלא שהדברים היו ברורים בעיניי, שעלי להיות ער למה שאני גורם גם בשעת תפילתי. ובעצם, בכל מעשיו והתנהגותו של אדם, חייב הוא להיות מודע לצרכי אחרים, והחלונות הם כמשל להיות תמיד פתוח לכל אשר בד' אמותיו. ואולי דבר זה מרומז אף במה שמצינו במלכים א' ו' ד', שבבית שבנה שלמה, "ויעש לבית חלוני שקפים אטומים", ופירש רש"י שהיו עשויים כך, להראות שלא לצרכי אור עשויות , "שקופים אטומים"- רבותינו פירשו (מנחות פ"ו ב') שקופים לשון ראייה ופתיחה. ולפי דעתנו נתנו את האפשרות לראות החוצה.

ושמא בכך יש לפרש את אשר מצינו ביבמות ק"ה ע"ב: דר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי. פתח חד מינייהו ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א' ט' ג'). וחד אמר: עיניו למעלה, שנאמר, "נשא לבבנו אל כפים" [אל אל בשמיים]" (איכה ג' מ"א). אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו. אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפילה. אמר להו: כך אמר אבא: המתפלל צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו. וראה הלשון בשלחן ערוך אורח חיים צ"ה ה': צריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ, וייחשב כאילו עומד בבית המקדש ובליבו יכוון למעלה לשמים, וגו'. ושמא הכוונה היא שאף כאשר אדם מתכוון בתפילתו לאבינו שבשמיים, אל לו לנתק את עצמו לגמרי מן הארץ, ומבני אדם המקיפין אותו. שהרי הזהירונו חז"ל שאף "צדיק" המתנער מחבריו אינו נחשב כצדיק, אלא כרשע! הרי שבכל עתותיו של אדם יהא הוא קשוב לצרכי חבריו, כי לעולם היחיד אינו אלא חלק מן הרבים. ועיין בשער הכוונות עניין ברכות השחר דף א' שבדרך זו נוכל לקבל על עצמנו מצוות ואהבת לרעך כמוך.