עמדנו ברשימה הקודמת על הצורך בהפרדת רשויות בעולם הרבנות. ישנם המומחים להלכה וישנם המומחים למחשבה. ישנם בעלי דמות ייצוגית וכושר רטורני וישנם שכוחם בלמדנות. אי אפשר לצפות את כל התכונות הללו באישיות אחת. עלינו לברר לעצמנו מה אנו רוצים מרבנים כדי שנדע את מי למנות ולאיזה תפקיד.
האמת היא, שאת ההכרה הזאת בתכונות השונות הנדרשות מן הרב אפשר למצוא כבר במקרא. בתורה יש לנו לכאורה רב אחד, הלא הוא משה רבנו. אבל מסתבר, שגם הוא הכיר במגבלותיו.
כבר בראשית דרכו, משה מעיד על כך שהוא חסר כישרון רטורי. "לא איש דברים אנכי", הוא אומר לא-לוהים שמבקש לשלוח אותו אל פרעה. הפתרון המוצע לכך הוא שאהרן ישמש כנביא שלו, כלומר כמי שמדבר במקומו בפני פרעה ובפני העם. הרב זקוק לדובר.
בהמשך אנו מוצאים את חלוקת כוח השיפוט. בתחילה, היה משה יושב לבדו וכל העם היה מגיע אליו למשפט, מן הבוקר עם הערב. יתרו מזהה שאם משה ימשיך כך, הוא לא יחזיק מעמד, ולכן מייעץ לו למנות שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, אשר ישפטו במקומו את העם. חישוב קל מלמד שמדובר בכמות עצומה של שופטים – 78,600 איש! שופטים אלה היו צריכים להיות בעיקר בעלי מידות: "אנשי חיל יראי א-לוהים אנשי אמת שונאי בצע". ראוי שמידות אלה ייכנסו גם הן למבחני הדיינות ולוועדה למינוי דיינים.
בספר במדבר נקרא על ביזור כוחו המנהיגותי של משה. שבעים איש הצטרפו איתו להנהגת העם וקיבלו מרוחו. מנהיגות זו נדרשה להילקח מ"זקני העם ושוטריו"; כלומר, היא היתה צריכה להיות בעלת מעמד ציבורי. שם היתה חשיבות לדמות הייצוגית ולכריזמה האישית. את התכונות נבקש כיום למצוא אצל רבנים המשרתים בתפקידים ממלכתיים בכירים, כמו רבנים ראשיים למדינה או בערים. לא כולם כאלה.
אבל ביזור הכוח המשמעותי ביותר בעיניי במקרא הוא מינוי אהרן לכהן. כבר עמדנו בעבר על החלוקה התפקודית בין הכהן והנביא. ככהן הגדול, אהרן היה אחראי על הפולחן, על הטקסים ועל הריטואלים. בתורה, כל אלה התרכזו במשכן. שם היתה נעשית עבודת הא-לוהים. אפילו בשר אדם לא היה יכול לאכול אם לא היה מביא אותו למשכן ושם זורק את דמו.
במשכן מצאנו אינטנסיביות דתית וגודש הלכתי. הכהנים היו האחראים על ההבחנות הדקות ביותר בין טמא לטהור ובין המותר לאסור. בעוד שעניינים משפטיים, שבין אדם לחברו, הופקדו בידי השופטים, הכהנים עסקו בעיקר בדברים שבין אדם למקום, ושם היה עיקר הפוקוס ההלכתי. סמכויות אלו נלקחו ממשה, אשר נותר בתפקיד הנביא. משה רבנו היה איש החזון, אשר מתווה את הכיוון הרוחני ואת הדרך שבה עם ישראל צריך ללכת. הכהנים התעסקו בקיים, משה צפה פני עתיד.
כפי שאמרנו בעבר, כיום, רבנים מוסמכים על בסיס הפגנת ידע הלכתי. מבחינה זו הם ממשיכים יותר את הכהנים מאשר את הנביאים והזקנים. הם לא נבחנים על היכרותם עם יסודות המחשבה היהודית ובכלל לא עסוקים בשאלות הגדולות של הקיום היהודי בארץ ובתפוצות. זו מחשבה מכיוון אחר. הרבנים עסוקים בעיקר בהבחנה הדקה שבין האסור והמותר, הכשר והלא-כשר. ההלכה יורדת לפרטי פרטים; בעוד הנבואה זוקקת מחשבה הצופה ממעל. מדובר בכישורים אחרים, תודעות שונות, ידע אחר.
אם כבר בתורה מצאנו את הפרדת הרשויות הזו בתפקיד הרבני- אין סיבה שזה לא יהיה היום. אם משה רבנו לא היה מסוגל למלא את כל הפונקציות הנדרשות מרב, כל שכן שאין לצפות זאת מרבנים בימינו. לכן, טוב שנכיר בכישורים השונים הללו. כולם חשובים וכולם מבורכים. פשוט יש לתאם כוונות כדי שנדע למה לצפות כאשר אנו בונים את מערך הרבנות במדינת ישראל.
המאמר הזה התפרסם ב https://shabaton1.co.il/
