הקדמה לדו"ח
עקרונות הפעלה למתן שירותי דת לצבור ולקהילה
מאת ד"ר מיכאל טובין
"קהילות לומדות לתת מענה לצרכים מגוונים של אוכלוסיות שונות . הציבור לומד להשתמש במשאבים קימים, אנושיים וחומריים, על מנת לתת מענה לצרכים ולבעיות או על מנת לפתח משאבים חלופיים לעשות כן." (ברברין 1972)
משבר המועצות הדתיות והרבנות הראשית הביאו בראשית שנת תשס"ד את מועצת "תנועת נאמני תורה ועבודה" לדיון בנושא. בעקבות הדיון שהתקיים במועצה באדר תשס"ד הוחלט להקים וועדה ציבורית שתבחן ותציג המלצות למבנה הרצוי של שירותי הדת היהודיים.
בועדה שמונתה ע"י תנועת "נאמני תורה ועבודה" רבנים ואנשי אקדמיה בתחומים שונים, המשלבים מומחיות בתורה, ובתחומי הדעת הרלבנטיים – משפט, מדעי היהדות ומדעי החברה, בצד רבני קהילות ומחנכים. בראש הועדה עמד מר הדר ליפשיץ, דוקטורנט באוניברסיטה העברית החוקר את נושא שירותי הדת היהודיים, וחברים נוספים בה היו: השופט בדימוס אליהו בן-זמרה, ח"כ לשעבר הרב יהודה גלעד, רב קיבוץ לביא ומראשי ישיבת השילוב 'מעלה גלבוע', פרופ' אביגדור שנאן מהחוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, והרב פרופ' דניאל שפרבר. חתן פרס ישראל למדעי היהדות, רב קהילה בירושלים ונשיא הכולל בבר-אילן. רכזת הועדה היתה נצ"מ (בדימוס) יהודית חזני.
אנו גאים להגיש לציבור את דו"ח הועדה המצורף למכתב זה. דומה כי לא אפריז בדבריי אם אטען כי זהו המסמך היסודי והחשוב ביותר שנכתב ע"י ועדה ציבורית בנושא שירותי הדת היהודיים, לפחות מאז דו"ח ועדת צדוק בראשית שנות התשעים.
הדו"ח מציע פתרון מיידי וישים למשבר המועצות הדתיות, בצד התווית כיוון חדש למבנה הממסד הדתי ויחסי דת ומדינה בישראל. כדי לייצב באופן מיידי את שירותי הדת הקורסים מציעה הוועדה לאמץ, לאלתר, את דו"ח וועדת צדוק. יישום הדו"ח איננו מחייב שינויים מינהליים משמעותיים וניתן להתבצע עד כחודשיים מיום קבלת החלטה. מהלך כזה יביא לשיפור מיידי ודרמטי בנושא.
יחד עם זאת מוצג בדו"ח מתווה חדש לבניית שירותי הדת על יסודות חדשים לחלוטין. ע"פ המודל המוצע תעבור האחריות והסמכות בנושאי דת מהשלטון הפוליטי אל החברה האזרחית. כיוון שהמדובר במהפיכה יסודית מציעה הוועדה לבחון את המודל קודם הרחבתו. הוועדה מציעה ללכת בכיוון זה בזהירות, ואני מבקש להדגיש את הבשורה ש'נאמני תורה ועבודה' מציגים כאן לציבור הישראלי בשני מישורים חשובים. האחד הוא הפרדת הדת מהפוליטיקה המפלגתית-שלטונית, ושינוי דרמטי ביחסי דת ומדינה בישראל, והשני הוא העצמה משמעותית של החברה האזרחית בישראל. שירותי הדת יכולים להיות סנונית אשר תבשר אביב של חברה אזרחית במדינת ישראל.
על מנת שהצעה זו תיושם חשוב לדעתי כי ישמרו העקרונות הבאים:
מנהיגי הקהילה צריכים:
- לנהל את עניני הקהילה עם גופים חיצוניים כגון העיריה ומשרדי ממשלה תוך שמירה על עצמאות הקהילה.
- להציג את מגוון הדעות של חברי הקהילה, תוך פתיחות מירבית ועפ"י עקרונות הדמוקרטיה.
פקידי המשרד הממשלתי והרשות המקומית צריכים:
- להיות מחויבים לקהילות שהם משרתים.
- להיות מודעים למסורת ולאינטרסים של הקהילות.
- להיות מסוגלים לנהל תקשורת יעילה עם הקהילה והמנהיגות ואתה הם משרתים, במיוחד ברמה אישית בניגוד לרמה כללית.
- פקידי המשרד הממשלתי והרשות המקומית מחויבים:
- לתמוך ולחזק את מנהיגות הקהילה הנבחרת באופן דמוקרטי, תוך שמירה על האינטרסים של הקהילה כפי שזו מיוצגת ע"י מנהיגיה.
- לסייע למנהיגי הקהילה לבצע את תפקידם על ידי מתן נגישות מירבית לשירותים הממשלתיים. יחד עם שמירה על יציבות עליהם להיות פתוחים וערים לשינויים המתרחשים.
- לעודד השתתפות של הפרט בתהליך קביעת המדיניות וקבלת החלטות בכל הרמות.
- להכין את התשתית ולספק את המיומנויות הנדרשות לקהילות בשלב ההתארגנות והתבססות עד שאלו יוכלו לעמוד על רגליהן ולנהל עניניהן בכוחות עצמן.
יש לזכור כי התפקיד המרכזי של המערכת הקהילתית הוא שימור ואחזקה של הזהות והמסורת היהודית. על כל השותפים בתהליך – מנהיגי הקהילה ופקידי הרשויות – לחתור למטרה זו, ובכך לתרום לאחדות החברתית הנדרשת.
המערכת החברתית חייבת להסתגל ולהגיב לשינוי הנדרש, אך בד בבד חייבת לשמור על יציבות ואיזון. עמידה בדרישה זו היא האתגר הגדול העומד לפני הרשויות ומנהיגי הקהילות.
תוכן העניינים
- I. רפורמה במועצות הדתיות – הצעת וועדת צדוק. 12
- II. העברה לשלטון המקומי – הצעת יהב, ביילין והחלטת הממשלה הנוכחית. 14
III. רשות ארצית בגוונים שונים – הצעות גפני, מדן-גביזון, לוי-בן-דהאן 14
IV המודל הקהילתי – הצעת הדר ליפשיץ. 15
א. סור מרע – דחיית ההצעות להקמת רשות חדשה או העברה לשלטון המקומי. 18
ב. עשה טוב – אימוץ המלצות וועדת צדוק ויישומן לאלתר. 18
ג. ביצוע ניסוי במודל הקהילתי בכמה ערים.. 18
תמצית דו"ח הוועדה
הוועדה בחנה את המצב הקיים של הממסד הדתי בישראל, הרבנות והמועצות הדתיות. אין ספק כי המצב הקיים היום מחייב שינוי משמעותי. הוועדה בחנה את ההצעות השונות למבנה חדש למועצות הדתיות ואלו מסקנותיה העיקריות לגבי כל הצעה:
א. שלטון מרכזי. (גביזון-מדן, גפני, לוי – בן דהאן). הצעה זו גורסת ריכוזו של השירות בידי גוף מרכזי, במשרד ראש הממשלה או כרשות עצמאית. הוועדה סבורה כי הצעה זו משמעותה מירכוז קיצוני של השירות, והגבלת יוזמה קהילתית ומקומית.
ב. שלטון מקומי. (החלטת ממשלה). וועדת צדוק בחנה ושללה הצעה זו פה אחד. הוועדה סבורה, בעקבות וועדת צדוק, כי הכנסתם של שירותי הדת לשלטון המקומי תפגע באוטונומיה הדתית, ותחריף את העימותים ביחסי דת ומדינה.
ג. שינוי במבנה המועצות הדתיות. (ועדת צדוק). עיקרי ההצעה של ועדת צדוק היא העברת השליטה במועצות הדתיות משר הדתות, לגורמים מקומיים (שלטון מוניציפלי ורבנים מקומיים), וייעול תפקודן. כמו כן הגבלת זמן כהונתם של רבנים מקומיים. יתרונה הגדול של הצעת ועדת צדוק הוא בשילוב של פשטות ביישום ושיפור המצב הקיים. הוועדה סבורה כי יש לאמץ את דו"ח וועדת צדוק וליישמו לאלתר.
ד. קהילה. (הדר ליפשיץ). הצעה זו קוראת להעביר את התקציבים והסמכויות בנושאי דת מהמוסדות הפוליטיים לבתי-הכנסת והקהילות. הוועדה סבורה כי הצעה זו, למרות יתרונותיה החשובים, טעונה ניסוי הדרגתי שיבחן את אפשרות יישומה. הוועדה ממליצה לנסות את המודל הקהילתי במקומות אחדים.
הוועדה ממליצה להנהלה לחבור לגורמים ציבוריים נוספים לקידום הרפורמה הנדרשת בשירותי הדת היהודיים.
מבוא
משבר המועצות הדתיות והרבנות הראשית הביאו את תנועת נאמני תורה ועבודה לדיון בנושא. בעקבות הדיון שהתקיים במועצה באדר תשס"ד הוחלט להקים וועדה שתבחן ותציג המלצות למבנה הרצוי של שירותי הדת היהודיים.
לבד ממצבן הקשה של המועצות הדתיות, בשלה בציבור ההכרה שהנושא מחייב שינוי יסודי. בשתי מערכות הבחירות האחרונות לכנסת, בשנים 1999 ו-2003, זכתה תנועת "שינוי", אשר שמה נושא זה בראש סדר-היום שלה, להצלחה מסחררת. אנו סבורים כי יש בכך ביטוי לכמיהה ציבורית עמוקה ורחבה לשינוי בממסד הדתי, ואף לשינוי בגישה הדתית.
בנספח להסכם הקואליציוני של ממשלת שרון השנייה נקבע כי:
א. מוסכם עקרונית, כי משרד הדתות יפסיק להתקיים כמשרד עצמאי. עם הקמת הממשלה הוא יסופח למשרד ראש הממשלה.
יוקם צוות מקצועי שיהיה חייב לסיים עבודתו, תוך לא יותר מ – 10 חודשים[1], אשר יביא למיזוג יחידות המשרד ביתר משרדי הממשלה, תוך חסכון בכח אדם.
ב.המועצות הדתיות תחדלנה להתקיים במתכונתן הנוכחית.
צוות מקצועי יגבש הצעת חוק להבטחת והסדרת מתן שירותי הדת היהודית בדרך אחרת (תוך התבססות מרכזית על השירותים המוניציפליים). הצוות יסיים עבודתו תוך 6 חודשים[2].
הסכמה זו של המפד"ל לשינוי היסודי מקורה בהערכה רווחת כי המועצות הדתיות והרבנות אינן רלבנטיות. המאבק העיקש שניהל הממסד הרבני, בהנהגת הרבנים הראשיים הרב שפירא והרב אליהו כנגד הכנסת הרפורמים למועצות הדתיות הוביל לשיתוק חמור בפעילות המועצות הדתיות. התחושה הרווחת היא שהשירות הניתן ע"י הממסד הדתי גרוע, הערכה המשותפת לדתיים ולחילוניים.
למרות ההסכמה לבטל את המועצות הדתיות, לא נעשתה עד היום עבודה מקיפה הנותנת מקום לתקווה כי שינוי היסטורי זה יוביל לשיפור. יש מקום לחשש כי ההיפך הוא הנכון. הצעדים שנקטה הממשלה בתחום המועצות הדתיות מחמירים את הבעיה, כמפורט לקמן.
הגורמים הפוליטיים העוסקים בנושא מחויבים לבעלי אינטרסים שונים. לרבני המפלגות הדתיות יש אינטרסים כיתתיים במינוי מקורביהם כרבנים, וראשי המפלגות מחויבים לעסקנים המאיישים את המשרות במערכת הנוכחית. היות מקבלי ההחלטות כבולים לאינטרסים לא איפשרה להם לבצע את התיקון הנדרש, והמפד"ל אולצה להסכים לביטול משרד הדתות תחת לחץ קואליציוני של "שינוי". לתנועת "שינוי" עצמה אין משנה סדורה על היחס הראוי בין דת ומדינה בישראל. תחת דגל 'הפרדת דת ומדינה' אותו היא נושאת ברמה, אין לתנועה זו חלופה לאספקת שירותי הדת לנזקקים להם.
לתנועת "נאמני תורה ועבודה" אין מחויבויות זרות בנושא. כמחויבים לתורה ומצוות מחד, ומאידך נטועים בעולם הכללי, עומדת טובת המערכת והנצרכים לה לנגד עיננו. במקום שאין אנשים הדנים בנושא לגופו, עלינו להיות האנשים שיענו על האתגר.
חברי הוועדה
בועדה שמונתה ע"י תנועת "נאמני תורה ועבודה" רבנים ואנשי אקדמיה בתחומים שונים, המשלבים מומחיות בתורה, ובתחומי הדעת הרלבנטיים – משפט, מדעי היהדות ומדעי החברה, בצד רבני קהילות ומחנכים.
הועדה מנתה את החברים הבאים:
השופט בדימוס אליהו בן-זמרה.
הרב יהודה גלעד.
גב' יהודית חזני, רכזת הוועדה.
מר הדר ליפשיץ, יו"ר הוועדה.
פרופ' אביגדור שנאן.
הרב פרופ' דניאל שפרבר.
מסגרת העבודה
נושא יחסי דת ומדינה בישראל יורד אל השתין עליהם נבנתה מדינת ישראל, ובלול בתחומים רבים מספור של חיי היום-יום של האדם בישראל. המנדט שאנו ראינו לעצמנו היה לעסוק בשירותי הדת היהודיים, ובעיקר במועצות הדתיות וברבנות. גם בסוגיות אלו צמצמנו את היריעה למבנה הפורמלי של הממסד הדתי וליחסים בינו לשלטון המרכזי והמקומי. אנו סבורים שמבנה ראוי יותר של מוסדות אלה, יקרין על מכלול וטיב פעילותן. ראוי להקדים נושא זה גם בשל המשבר העמוק אליו נקלעו המועצות הדתיות והשינוי המבני שהוחלט על ביצועו. לא עסקנו במכלול הנושאים הזוקקים דיון בסוגיות דת ומדינה. דיון נרחב מעין זה מופיע באמנת גביזון-מדן אליה נתייחס לקמן.
עבודת הוועדה התבססה על עיון בניירות עמדה, מסמכים ומאמרים בנושא, מפגש מעמיק עם הרב אלי בן-דהאן, מנהל בתי-הדין הרבניים שהיה גם מנכ"ל משרד הדתות, ופגישות אחדות שקיימה הוועדה.
המצב החוקי
א. המוסדות
1. המועצות הדתיות
חוק שירותי הדת היהודיים תשל"א –1971 משמש מסגרת לריכוז שירותי הדת. המוסד המרכזי שטיפל באופן מסורתי באספקת שירותי הדת בישראל הוא המועצה הדתית. המועצות הדתיות נוסדו לפני קום המדינה ביוזמה וכמענה לתביעתה של הרבנות הראשית לאוטונומיה דתית. מאז הקמת המדינה הוחל עליהן עקרון הסטטוס-קוו. משרד הדתות מאשר את תקציבן, אשר מסופק באופן יחסי ע"י הרשות המקומית (60%) ומשרד הדתות (40%).
החוק קובע כי יש למנות מועצה הדתית בתום ששה חדשים מיום בחירת המועצה של הרשות המקומית, וכי בהרכבה יינתן "ייצוג מתאים של הגופים והעדות המעוניינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים במקום". בהרכבת המועצה צריך להגיע להסכמה בין שר הדתות הממנה 45% מחברי המועצה, הרשות המקומית הממנה אף היא 45% מן החברים והרבנות המקומית הממנה את עשרת האחוזים הנותרים. מצב דברים זה העניק לשר הדתות, למעשה, יכולת מכרעת בקביעה מי ישלוט במועצות הדתיות בכל הארץ. החוק דרש הסכמת שלושת הגופים למינוי כל אחד מחברי המועצה הדתית. בהיעדר הסכמה נקבע ההרכב בידי וועדת שרים הכוללת את ראש-הממשלה ושרי הפנים והדתות.
2. הרבנות
בצד המועצות הדתיות, המופקדות על הצד האדמיניסטרטיבי, מתקיים בישראל מוסד הרבנות הראשית והמקומית. ראשיתה של הרבנות הראשית בימי השלטון העותומאני, אשר העניק אוטונומיה דתית לארגון הקהילתי. החכם באשי היה בא-כוחה של הקהילה היהודית בפני הממשלה לכל ענייני החיים – דתיים וחילוניים כאחד. עם תחילת שלטון המנדט המליצה ועדה שמינה הנציב העליון להקים הנהגה רבנית המקבילה לחכם באשי. מונו שני רבנים ראשיים, הראשון-לציון הספרדי והרב הראשי האשכנזי, ומתקופת המנדט ועד היום קיימת הקפדה רבה על חלוקה שווה בין אשכנזים לספרדים בחלוקת המשרות, כמו גם בגוף הבוחר רבנים. בנוסף לרבנים הראשיים יש גם רבני ערים, שכונות, מועצות מקומיות ואזוריות ומושבים המקבלים את משכורתם, בדרך-כלל, מן המועצה הדתית.
בתקנות נקבע כי בישוב שהוא עירייה או מועצה מקומית יהיה רב עיר אחד, אולם אם עלה מספר תושבי הישוב היהודיים על 20,000 יהיו בישוב שני רבני עיר, אחד ספרדי ואחד אשכנזי, אם דרשו זאת המוסדות הייצוגיים של הציבור הספרדי או האשכנזי במקום ומועצת הרשות המקומית נתנה לכך את הסכמתה. אשר למינוי רבני שכונה, הרב המקומי והמועצה הדתית הם שממליצים בדבר הצורך במשרה והתקן מאושר ע"י שר הדתות. הרבנים הראשיים נבחרים לקדנציה של 10 שנים, ואינם יכולים להציג מועמדותם לקדנציה נוספת. רב עיר מכהן עד גיל 75, אולם מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך את גיל הפרישה עד חמש שנים נוספות. רבני השכונות נחשבים כ'עובדי ציבור' אשר ניתן לפטרם, אך בפועל, גם רבני השכונה מכהנים בתפקידם ללא מגבלת זמן.
שני הרבנים הראשיים נבחרים בידי 'גוף בוחר.' בגוף הבוחר 150 חברים, 80 רבנים ו-70 נציגי ציבור, לפי המפתח הבא: 60 רבנים המתמנים מתוקף תפקידם, 10 הדיינים הותיקים, 35 ראשי ערים, מועצות מקומיות ואזוריות גדולות; 18 ראשי מועצות דתיות של הערים והמועצות המקומיות הגדולות. 10 רבנים שימנו הרבנים הראשיים, בהתייעצות עם ראש הממשלה ובאישור הממשלה ו-10 אנשי ציבור שימנה ראש הממשלה, בהתייעצות עם הרבנים הראשיים ובאישור הממשלה (חציים אשכנזים וחציים ספרדים); 2 שרים הנבחרים ע"י הממשלה; 5 חברי כנסת הנבחרים ע"י הכנסת.
נוהל בחירת רבני ערים ומועצות מקומיות מוסדר בתקנות בחירות רבני עיר. חברי הגוף הבוחר מתמנים בחלקים שווים בין נציגי מועצת הרשות המקומית, המועצה הדתית ובתי הכנסת. בפועל, התקנות מרכזות את הכוח בידי ראש העיר וראש המועצה הדתית, בקבען שנציגי בתי-הכנסת ייבחרו על ידי ועדה הנשלטת, למעשה, בידי השניים.
הליך בחירתם של רבני שכונות מעוגן בחוזר מנכ"ל משרד הדתות הקובע כי רבני שכונות ייבחרו במכרז על ידי מליאת המועצה הדתית, או וועדה שתוקם על-ידה. חוזר המנכ"ל קובע כי הוועדה הבוחרת תזמן "נציגים של בתי הכנסת בשכונה בה אמור הרב לכהן כדי לשמוע את חוות דעתם." חוות דעתם תישמע, אך ההחלטה נתונה בידי המועצה הדתית.
ב. השירותים העיקריים
עיקר שירותי הדת הממלכתיים ניתן בידי המועצות הדתיות. הניסוח החוקי כוללני וקובע כי המועצה "מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי דת." חלק משירותי הדת כעירוב, מקווה, תרבות תורנית ורבנות מספקים צורך דתי, אולם בחלק מהנושאים, כגיור, נישואין קבורה ואף כשרות, לא מדובר רק בצורך דתי אלא בהפעלת סמכות אשר לה נפקויות כלפי הציבור הרחב.
1. כשרות
נושא הכשרות מעוגן בחוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ג-1983 המעניק סמכות הנפקת תעודת כשרות לרבנות הראשית ולרבנים מקומיים. הוא מאפשר גם לרבנות הראשית להסמיך רבנים נוספים להעניק תעודות כשרות, והרבנות אכן עשתה שימוש בסמכותה ואיפשרה גם לגורמים חרדיים – הבד"צים למיניהם לקיים מערך כשרות משלהם. התנאים להענקת התעודה, ולנוהלי התשלום ומימון מערכת הכשרות שונים ממקום למקום. הרבנויות גובות אגרות עבור מתן תעודת כשרות.
2. נישואין וגירושין
נושא הנישואין בנוי על חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953 במועצות הדתיות קיימות מחלקות נישואין, בהן נרשמים המיועדים לנישואים. תפקידן העיקרי של המחלקות לוודא שהנרשמים לנישואין הם יהודים, ושאין הם פסולי חיתון או מנועים מסיבה אחרת מלהינשא. מחלקות הנישואין גם מספקות לנרשמים הדרכה, הלכתית בעיקרה, לקראת הנישואין, בעיקר בתחום טהרת המשפחה, ורבנים העורכים את טקס הנישואין. המועצות גובות אגרות מהנרשמים לנישואין.
3. קבורה
שירותי הקבורה ליהודים בישראל, ניתנים ע"י 'חברות קדישא', פרטיות או כאלה המופעלות ע"י המועצה הדתית. משרד הדתות מוסמך לתת רישיון קבורה לחברה קדישא ולפקח על פעילותה. השתלשלות ההיסטוריה בישראל בתחום הקבורה הובילה למציאות לפיה בערים הגדולות והותיקות מופעלות חברות קבורה פרטיות, ובישובים הקטנים והצעירים יותר מסופקים שירותי הקבורה על ידי המועצה הדתית המקומית. החברות קדישא של המועצות הדתיות מקבלות מימון ממשרד הדתות. לפני כ-8 שנים נחקק חוק קבורה אזרחית חלופית התשנ"ו-1996. במסגרתו יכולים תושבי המדינה, בכללם יהודים, לבחור בחלופה אזרחית לקבורה דתית. עם זאת, עד היום, בפועל, נקברים רוב הנפטרים היהודים בישראל בבתי עלמין המנוהלים במתכונת דתית.
4. גיור
ע"פ פקודת העדה הדתית (המרה), על מנת שהמרת דת תיכנס לתוקפה יש צורך לקבל את אישורו של ראש העדה הדתית אליה מבקש ממיר הדת להצטרף. במקרה של הצטרפות לדת היהודית המדובר ברבנים הראשיים. בעבר נהגה הרבנות הראשית לאשר גיורים של רבנים מוסמכים. החל מתקופת הרב שפירא והרב אליהו צומצמה סמכות הגיור לבתי-הדין של הרבנות בלבד, ולאחר מכן גם לבתי-דין מיוחדים שהוקמו לשם כך, וקיבלו אישור מנשיא בית-הדין הרבני.
הבעיות במצב הקיים
חוסר שביעות הרצון מהממסד הדתי והרבני, ותפקודו הלקוי, הם כמעט מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. קצה הקרחון מופיע בדו"חות מבקר המדינה[3]. התמונה הכוללת לבעיה הקשה במבנה הנוכחי משתקפת בתשובת משרד הדתות לטענות מבקר המדינה. 'המצב החוקתי אינו מאפשר ניהול מנהל תקין'[4]. המצב הלך והידרדר. בית-המשפט כרסם בסמכויות המוסדות הרבנים בנושאים שונים. בנושא הכשרות קבע בית-המשפט הלכות שונות, פעמים רבות נדרש בג"ץ לאכוף בחירת רפורמים למועצות הדתיות, דבר ששיבש ועיכב את בחירת וניהול המוסדות. נשמעות טרוניות מגורמים שונים על קיפוח והעדפת מקורבים למפלגה השלטת. בקרב רבים שוררת התחושה כי הרבנות הרשמית איננה רלבנטית לקהילה וצרכיה. אף המפד"ל, כאמור, לא יכלה לעמוד מול גל זה, והסכימה לפרק את משרד הדתות והמועצות הדתיות.
מבוי סתום
בראשית אוקטובר 2003 החליטה הממשלה על ביצוע רפורמה מקיפה בתחום שירותי הדת. על פי ההחלטה, משרד הדתות יפורק ואגפיו יחולקו בין משרדי הממשלה השונים. המועצות הדתיות יפורקו, והאחריות לאספקת שירותי הדת תועבר בעיקרה לרשויות המקומיות. למרבה הצער, גם להחלטה מרחיקת לכת זאת לא קדמה בדיקה יסודית של המבנה הראוי, ואף לא עבודת מטה מסודרת.
טרם יבשה הדיו על החלטת הממשלה, והיא זנחה אותה, לפחות באופן זמני, ובחרה בדרך פעולה חדשה, שונה בתכלית השינוי מזו עליה החליטה. בין מאות הסעיפים בחוק ההסדרים במשק המדינה לשנת 2004 מסתתר סעיף המשנה באופן דרמטי את מבנה המועצות הדתיות. סעיף זה מעניק לראש-הממשלה, סמכות למנות, בכל מועצה דתית שלא הורכבה בתוך חצי שנה מהבחירות המוניציפאליות (כנדרש בחוק), שני אנשים אשר יקבלו את כל סמכויות המועצה הדתית ויהיו אחראים על מתן שירותי הדת בתחומה. למותר לציין שגם להחלטה זאת לא קדם דיון משמעותי כלשהו. היום, למעלה משנה לאחר תחילת ביצוע הרפורמה וכשנה לאחר התפנית המוזרה שבחוק ההסדרים, הנסתר רב על הנגלה והמבוכה רבה.
עיון בפרוטוקולים של הוועדה לביקורת המדינה שדנה בסוגיה בחודשים האחרונים רק מעצים את התחושה שאיש אינו יודע למעשה מהו היעד שאליו צועדים בתחום שירותי הדת. להלן תקציר האירועים מאז כינון הממשלה בכנסת ה-16 ועד היום:
מרץ 2003 – הסכם קואליציוני על פירוק משרד הדתות והעברת המועצות הדתיות לשלטון המקומי.
אוקטובר 2003 – החלטת ממשלה על העברת המועצות הדתיות לשלטון המקומי.
ינואר 2004 – קבלת התיקון בחוק ההסדרים המעניק לראש הממשלה סמכות מינוי הרכבי המועצות הדתיות והשולל מהשלטון המקומי כל סמכות, ברוב המועצות הדתיות, בנושא הרכבת המועצה.
פברואר 2004 – מבקר המדינה שואל את סגן השר הממונה על משרד הדתות, יצחק לוי, בישיבת הוועדה לביקורת המדינה, האם יש איזשהו נייר שמסכם את פרטי התוכנית להעברה. מתשובת לוי ברור שאין תוכנית. ארבעה חודשים לאחר שהתקבלה החלטה, ברור שאין כל מושג כיצד היא תבוצע. (פרוטוקול הוועדה לענייני ביקורת המדינה, 2.2.2004)
יוני 2004 – ראש הממשלה אומר בוועדה לביקורת המדינה שקיימות שתי חלופות: העברה לעיריות או הקמת לשכות מרחביות. חלופות שבחינתן תושלם עד ספטמבר. שמונה חודשים לאחר שהתקבלה החלטת ממשלה, מתברר ההחלטה הינה רק אחת משתי חלופות שנבחנות ושתיהן, אגב, שונות מן ההסדר שנקבע בחוק ההסדרים שהתקבל ששה חודשים קודם לכן. (פרוטוקול ישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה 29.6.04).
סקירת ההצעות שנדונו
בפני הוועדה הועלו ההצעות השונות שהועלו בעבר בנושא, והצעה חדשה להסדרת שירותי הדת היהודיים. להלן עיקרי ההצעות:
I. רפורמה במועצות הדתיות – הצעת וועדת צדוק
בספטמבר 92, סמוך לאחר הקמת הממשלה, מינה ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בתפקידו כשר לענייני דתות, וועדה שתבחן את מצב שירותי הדת ותציע רפורמה בנושא. בראש הוועדה עמד עו"ד חיים צדוק ז"ל, ועימו חיים קוברסקי ז"ל, מקסים לוי ז"ל ויבדל לחיים עו"ד (היום שר הבינוי והשיכון) יצחק הרצוג.
וועדת צדוק בחנה את התפיסה המונחת ביסוד חוק שירותי הדת, לרבות שאלת חובתה של המדינה לספק שירותי דת יהודיים. הנחת היסוד של הוועדה היתה שהמדינה חייבת להמשיך ולספק שירותי דת לתושביה במסגרת התקציבים הציבוריים. עם זאת הציעה הוועדה מספר שינויים משמעותיים. השינוי המבני העיקרי אשר הציעה הוועדה היה העברת מרכז הכובד בהרכבת המועצה הדתית משר הדתות אל הגורמים המקומיים – הרשות והרבנות. המלצה נוספת התייחסה להקמת חברות לאספקת שירותי דת, או להוצאת מכרזים לקבלנים שיוכלו לספק חלק מן השירותים הדתיים על דרך של הפרטה. יתר הצעותיה של הוועדה נגעו לנושאים נקודתיים האמורים להביא לייעול המועצות, ולהגברת ההקפדה על תקינות המינהל. להלן תיאור קצר של עיקרי המלצות הוועדה.
דרך כינון מועצה דתית חדשה
הוועדה המליצה על שינוי יחסי הכוחות בין שלושת הגופים המרכיבים את המועצה הדתית. הוועדה הסבירה שלנוכח אופיים המקומי של השירותים הדתיים ראוי לחזק את משקלה של הנציגות המקומית, הרשות המקומית (55% במקום 45% כיום) והרבנות המקומית (25% במקום 10%) על חשבון השלטון המרכזי (20% לשר הדתות במקום 45%).[5] עוד המליצה הוועדה לבטל את הצורך בהסכמה הדדית בין הרשויות המרכיבות את המועצה הדתית[6].
הקטנת מספר המועצות הדתיות וייעול פעילותן
הוועדה המליצה להקטין את מספר המועצות הדתיות ולשנות את פריסתן. יוקמו מועצות דתיות מחוזיות, שיאחדו מועצות דתיות ממועצות מקומיות ואזוריות. חלק מהמועצות הדתיות ימוזגו עם המועצות בערים הסמוכות להן. הקמת מועצה דתית חדשה תתאפשר רק בעקבות המלצתה של ועדת חקירה, בדומה לנעשה בהקמת עירייה. יוקמו אגדי מועצות דתיות לשירותים ספציפיים, כמקובל בתחום המוניציפלי. כמו-כן יוקמו אגדים דומים לשירותים הדורשים התמחויות ספציפיות, כמו עירובין. יוקמו חברות לאספקת שירותי דת, או שיוצאו מכרזים לקבלנים שיוכלו לספק חלק מן השירותים הדתיים. בדרך זו תושג הפרטה של שירותים אלו.
סל שירותי דת
העובדה שסל השירותים הדתיים איננו מוגדר כדבעי יוצרת מצב של העדר העדפת שירותים הנדרשים יותר על פני שירותים הנדרשים פחות, וכן העדר אחידות ברורה לגבי השירותים שכל מועצה דתית חייבת לספק. הוועדה המליצה לקבוע סל שירותי דת לפי שלוש הקטגוריות הבאות:
שירותי חובה – שירותים שעל המדינה לספק מתקציבה לכלל תושביה היהודים. בקטגוריה זו ייכללו: רבנות ונישואין, כשרות ושחיטה, טהרת המשפחה (מקוואות), שירותי קבורה ועירובין.
שירותים מקובלים – שירותים דתיים שמקובל לתיתם ולתקצבם כשירותי רשות ולא שירותי חובה. המדינה תסייע במתן שירותים אלו על-פי עקרונות וקווי פעולה מקובלים בשירותים אחרים (כגון: תרבות, עבודה קהילתית). בקטגוריה זו ייכללו: הקמת בתי-כנסת ותמיכה בהם ופעילות תרבות תורנית.
שירותים נוספים – שירותים שהציבור המקומי בכל מועצה דתית מעוניין בהם. לדוגמה: בית-דין לממונות. שירותים אלו יסופקו רק אם הם מקיימים את עצמם מבחינה תקציבית מאגרות שהציבור ישלם בעדם או מתרומות ומענקים (עיזבונות) שיועדו למטרות אלו.
קו מנחה לקביעת תקציב המועצות הדתיות יהיה הספקת שירותי החובה ברמה סבירה והקצבה להספקת השירותים המקובלים בהתאמה להקצבה לשירותים מקובלים אחרים.
הרבנות המקומית
הוועדה הציעה לבטל בהדרגה את הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות. עוד הומלץ לשנות את תקופת כהונתם של רבני עיר. רב עיר ייבחר לתקופת כהונה של 10 שנים. הרב יוכל להציג מועמדות לקדנציה נוספת של 10 שנים הסמוכה לתקופת כהונתו כרב עיר. מועמד יהיה כשיר להציג מועמדות רק אם טרם מלאו לו 65 שנה.[7]
כשרות
הוועדה המליצה להקים ליד כל מועצה דתית תאגיד שיעסיק את משגיחי הכשרות במקום. המימון של התאגיד יבוא כולו מהמוסדות שעומדים תחת השגחה, כך שהתאגיד יהיה למעשה משק סגור ויפעל על בסיס הכנסות והוצאות, לרבות הוצאות תקורה מינימליים. המשגיחים יהיו עובדי התאגיד ולא יתקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשגיחים למועצה הדתית ובין המשגיחים למושגחים.
הצעות וועדת צדוק נתקבלו בברכה על-ידי גורמים מהימין ומהשמאל, אולם, בסופו של דבר נגנזו מבלי שהגיעו לכלל מימוש.[8]
II. העברה לשלטון המקומי – הצעת יהב, ביילין והחלטת הממשלה הנוכחית
וועדת צדוק העלתה ברמז הצעה שהועלתה בפניה אך נדחתה על-ידה: "שהמועצות הדתיות יבוטלו ושהשירותים הדתיים יסופקו לציבור על-ידי מחלקה לשירותים דתיים בכל רשות מקומית." הצעה זו הבשילה להצעת חוק שהגיש בכנסת הארבע-עשרה ח"כ (לשעבר) יונה יהב (היום ראש עיריית חיפה). הצעה ברוח זו הועלתה גם ע"י שר הדתות לשעבר יוסי ביילין.
כפי שציינו בראשית הדו"ח, ההצעה להעביר את שירותי הדת לשלטון המקומי התקבלה לבסוף על דעת ממשלת ישראל, בהחלטתה מיום 8.10.2003. חוק ההסדרים שנחקק בראשית 2004, ומופעל מאז הלכה למעשה, יצר הסדר שונה לחלוטין מן המגמה עליה החליטה הממשלה. זאת ועוד, ביוני 2004, שמונה חודשים לאחר קבלת החלטת הממשלה, תאר ראש-הממשלה בישיבת הוועדה לביקורת המדינה את החלופות העומדות על הפרק, ומתיאורו עולה שהחלופה עליה החליטה הממשלה הינה רק 'בין החלופות' הנבחנות.
III. רשות ארצית בגוונים שונים – הצעות גפני, מדן-גביזון, לוי-בן-דהאן
א. הצעת גפני – רשות שירותי דת בשליטה רבנית
הצעה יסודית ומפורטת זו, שהגיש ח"כ משה גפני מיהדות התורה כהצעת חוק, פעמים מספר, מבקשת לשמר את המבנה הקיים של גוף מרכזי וגופים מקומיים הבנויים במתכונת הרשויות המקומיות, אלא שאת סמכות משרד הדתות מעבירה ההצעה לרשות סטטוטורית אוטונומית כמעט לחלוטין מן הממשלה. תקציב הרשות יתבסס על אגרות שתגבה הרשות ועל מימון מתקציב המדינה.
לפי ההצעה, מועצת הרשות תקבע מדיניות בשאלות דת, כגון היחס לגיורים ומתגיירים, סוגיות בענייני כשרות וכמובן סדרי העדיפויות בחלוקת עוגת התמיכה. יו"ר הרשות ייבחר ע"י שר הדתות ובהסכמת הרבנים הראשיים. מתוך תשעת חברי המועצה ייבחרו עוד ששה ע"י רבנים, באופן ישיר (ארבעה) או בהסכמתם (שניים). שני החברים הנוספים במועצה יהיו מנכ"ל משרד הדתות ויו"ר המרכז לשלטון מקומי. את המועצות הדתיות יחליפו מינהלות אשר יוכפפו למועצת הרשות ולרבני העיר.
ב. אמנת מדן-גביזון – רשות ארציות לשירותי דת
בסוגיית המועצות הדתיות מציעה האמנה להקים רשות ארצית לסיפוק שירותי דת ליהודים, אשר תקציבה ייקבע בחוק, ויועבר על-ידי משרדי הפנים והדתות. הפיקוח על פעולות הרשות יהיה משותף לשני המשרדים. היקף השירותים שהיא תספק ייקבע בחוק. השירותים יינתנו בהתייעצות עם הרבנות הראשית ועם הרבנות המקומית, ועובדי הרשות יקבלו הנחיות מן הרבנים האחראים. בנוסף, תוקם רשות מיוחדת שתעסוק בנושא הכשרות, שחבריה ימונו באישור הרבנות הראשית.
שאלה יסודית שלא זכתה להתיחסות הכותבים היא, מי ימנה את חברי הרשויות. עיון בהצעה מלמד כי הכוונה היא להעניק לרבנים את השליטה המלאה על הרשויות הארציות. לכן, סביר שמתכונת המינוי תהיה דומה לזו שבהצעת החוק של ח"כ גפני, אך בשונה מהצעת גפני, לשיטת מדן-גביזון רק רשות אחת מרכזית תספק שירותים.
נושא נוסף שנכלל בהצעה, והודגש ע"י גביזון בדברי ההסבר הנלווים, הוא עיגון זכותם של הזרמים הלא-אורתודוקסים לקבל מימון ע"פ כללים שייקבעו. גביזון מאמינה כי קביעתם של כללים אלה תביא לכך ש"המונופולין האורתודוקסי הקיים כיום בנושא הפיקוח על אספקת שירותי הדת ייפסק."
ג. הצעת לוי ובן-דהאן – רשות ארצית לשירותי דת בשליטת ראש-הממשלה
כפי שציינו, בהסכם הקואליציוני של ממשלת השרון השנייה נכללה גם ההסכמה שמשרד הדתות יפורק. הרב יצחק לוי מן המפד"ל מונה לסגן שר שהופקד על הפירוק. יחד עם מנכ"ל המשרד, הרב אלי בן-דהאן, הגישו הצעה למבנה חדש לשירותי הדת. על פי התכנית יבוטלו המועצות הדתיות, ובמקומן תוקם לשכה לשירותי דת אשר לה יהיו 25 לשכות מרחביות. בראש הלשכה יעבוד עובד מדינה שייבחר במכרז, וגם מנהלי הלשכות המרחביות ייבחרו באופן דומה. הלשכות יספקו את השירותים הבאים: קבורה מקוואות עירובין והדרכת חתנים וכלות. במתן שירותי הדת יתקיימו יחסי גומלין בין הלשכות המרחביות, הרבנים המקומיים והרבנות הראשית, בעיקר בנושאי רישום נישואין וכשרות. כפי שציינו לעיל, בישיבתה בראשית אוקטובר 2003 אימצה הממשלה הצעה שונה מזו של הרבנים לוי ובן-דהאן.
IV המודל הקהילתי – הצעת הדר ליפשיץ
הדר ליפשיץ גיבש מודל מפורט למבנה ואספקת שירותי הדת, אותו הציג בפני הוועדה. הרעיון הבסיסי הוא להעביר את שירותי הדת מהמדינה לקהילה. המדינה תתקצב שירותי דת באמצעות בתי-הכנסת, ורק בדרך זו. בדומה לנהוג בגרמניה ובחלק מארצות סקנדינביה, ישלם כל אזרח המעוניין בכך מס דת. המס ייגבה בדומה למס הניתן לאיגוד מקצועי, וכל אדם שבחר לשלם מס דת יודיע באיזה בית-כנסת הוא חבר, בדומה לרישום הנהוג לגבי קופת-חולים ואיגודים מקצועיים. המדינה תחלק את התקציבים הניתנים היום למועצות הדתיות, ואת המס הנגבה לבתי-הכנסת, ע"פ מספר החברים הרשום בכל בית-כנסת[9].
להלן פירוט קצר על צורת אספקת שירותי הדת במתכונת המוצעת :
רבנות – הרבנים יהיו קשורים בחוזים אישיים עם בתי הכנסת. רב יוכל לשמש בכמה קהילות, על-בסיס אזורי, עדתי או אידיאולוגי. כך יוכל אדם להיות רב הקהילות הרפורמיות בגוש-דן, רב בית-הכנסת המסוים בשכונת בבלי או רב בתי-הכנסת של העדה התימנית בתל-אביב. היקף המשימות שימלא הרב בקהילתו יסוכם בחוזה בין כל קהילה ורבה.
כשרות, נישואין וגיור – שלושה תחומים אלו חורגים ממסגרתן של הקהילות השונות, ולהסדרתם נפקות ברמה הארצית האזרחית. לא ניתן אם כן לבצע לגביהם ביזור קיצוני ולהפקיד את הסמכות בעניינם בידי כל בית כנסת יחיד. ביצועם וההחלטות לגביהם יינתנו ליוזמתה של החברה האזרחית באמצעות אגד בתי-כנסת. בידי אגדים אלו תופקד הסמכות בכל אחד מהנושאים הנידונים, כשייקבעו דרישות מינימום לגודלו של האגד כתנאי להסמכתו לעסוק בתחום. כך, למשל, ניתן לקבוע כי עריכת נישואין תופקד רק בידי אגד בתי-כנסת המונה לפחות 50,000 אזרחים משלמי מס, כשרות יוכל להעניק אגד הכולל 50,000 חברים משלמי מס, ואילו הליכי הגיור יוסדרו באמצעות אגד המונה לפחות 250,000 חברים. ניתן גם לקבוע מספר של זכיינים, כגון, שבעה בכשרות, חמישה בנישואין ושלושה בגיור, כאשר אגד בתי הכנסת הגדולים ביותר יזכה בזכיינות. זוג המעוניין להינשא יוכל לפנות לאחד הזכיינים, ע"פ בחירתו.
עירובין ומקוואות – תקציב בתי-הכנסת אמור לכסות גם נושאים אלו. לשם ניהול והקמת עירובין ומקוואות תונח תשתית חוקית להקמת תאגיד של בתי הכנסת באזור המקווה או בתוך העירוב הנדרש. תאגיד זה ינוהל ע"י נציגי בתי הכנסת באיזור (כל בית-כנסת יהיה מיוצג ע"פ גודלו), ויוסמך להטיל מס מסוים על בתי-הכנסת לתפעול העירוב או המקוה.
הפרמטרים לפיהם דנה הוועדה
כאשר תרנו אחר המבנה הרצוי למועצות הדתיות בישראל בחנו את ההצעות השונות שהועלו ע"פ אמות המידה הבאות:
סיפוק שירותי הדת באופן יעיל ותקין. אנו רואים במבנה הנוכחי, בו לשר הדתות משקל כמעט יחידי בבחירת ראש המועצה הדתית בכל עיר ועיר, ומשקל מכריע בבחירת הרבנים המקומיים, גורם ברור לאיכות הירודה של המועצות הדתיות. הנבחרים תלויים ביחסיהם במפלגה השלטת ופחות בשירותם לתושבי המקום. כל הצעה צריכה להיבחן באמות מידה מנהליות ראויות.
השפעתה על יחסי דת ומדינה והמאבקים בנושא. ההיזקקות לשלטון המרכזי מעמיסה עליו עיסוק בסוגיות ומחלוקות בנושאים אלו, דבר המלבה את המחלוקות ומחזק גורמים פוליטיים הנבנים מכך.
הגברת הגיוון וריבוי הדעות. מתוך הנחה אידיאולוגית ש'כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות' יש לתת לגורמים וזרמים שונים לפעול באופן חופשי, תוך עידודם. המשקל המרכזי של השלטון המרכזי מעמעם את הגוונים המקומיים השונים בכל רשות בה פועלת מועצה דתית.
אפשרויות אימוץ ההצעה ע"י גורמים פוליטיים ומנהליים. לא ראינו את תפקידנו בקביעת 'הלכתא למשיחא' אלא בהצעה היכולה להתקבל ע"י הגורמים הרלבנטיים. ממילא צריכה כל הצעה להתחשב בסיכויי קבלתה ע"י הגורמים הדתיים מחד, ומאידך ע"י הגורמים החילוניים והאנטי-דתיים. הצעה חדשה צריכה לעלות בקנה אחד עם האידיאולוגיות השונות שמייצגים מפלגות משני הקטבים. יש להוסיף שבכל קונסטלציה פוליטית עתידית אנו צופים שייאבקו ביניהם כוחות דתיים ממסדיים וכוחות אנטי-דתיים במערכת הפוליטית. 'שינוי' מסמנת אצלנו את הגורמים האנטי-דתיים במערכת הפוליטית והציבורית.
השוואת חלופות
| מוקד מתן השירות | המציע | סיפוק השירותים | השפעה על יחסי דת ומדינה | הגברת הגיוון וריבוי דעות | אפשרויות היישום | |
| פוליטי | מנהלי | |||||
| המצב הנוהג כיום[10] | חלש מאוד[i] | שלילי[ii] | שלילי מאוד[iii] | מצוין | מיושם הלכה למעשה. | |
| שלטון מרכזי | גפני, גביזון-מדן, לוי-בן דהאן | חלש[iv] | שלילית[v] | שלילית[vi]. | דתיים תומכים. שינוי התנגדה[vii]. | מורכב[viii]. |
| שלטון מקומי | החלטת הממשלה | בינוני[ix] | שלילית[x] | חיובית[xi]. | דתיים נגד. שינוי תמכה. החלטת ממשלה[xii]. | קל[xiii]. |
| מועצות דתיות | וועדת צדוק | טוב[xiv] | שיפור מסוים[xv]. | חיובית[xvi] | טובה. טעון בדיקה[xvii]. | קל מאוד[xviii]. |
| קהילתי | הדר ליפשיץ | טוב לכאורה. טעון בדיקה[xix] | חיובית לכאורה. טעון בדיקה[xx]. | חיובית מאוד[xxi]. | טעון בדיקה. | מורכב מאוד, טעון ניסוי[xxii]. |
המלצות הוועדה
א. סור מרע – דחיית ההצעות להקמת רשות חדשה או העברה לשלטון המקומי.
המצב הנוכחי במועצות הדתיות, על-פיו מתמנים שני אנשים אשר להם מלוא הסמכויות בלא פיקוח ציבורי, טעון שינוי לאלתר. הוועדה מתנגדת לרעיונות שהועלו בכיוון של מרכוז שירותי הדת במשרד ראש-הממשלה, ומצטרפת לעמדתה של וועדת צדוק אשר שללה את העברת המועצות הדתיות לשלטון המקומי.
ב. עשה טוב – אימוץ המלצות וועדת צדוק ויישומן לאלתר.
הטבלה ממחישה את יתרונה של וועדת צדוק על שתי ההצעות האחרות המונחות בפני מקבלי ההחלטות, רשות מרכזית או העברה לעיריות, בכל אחד מהפרמטרים הרלבנטיים. יש לנו יסוד להניח שהשירותים יסופקו טוב יותר בידי גורם מקומי אוטונומי, ודאי כשייושמו ההמלצות הפרטניות של הוועדה. הרחבת הייצוג המקומי במועצות הדתיות תאפשר הידברות בין הגורמים המקומיים, והורדת העומס בנושאי דת מהשלטון המרכזי. בוועדת צדוק ישבו אנשי מינהל מנוסים אשר הציעו בפרוטרוט כיצד ליישם את הצעתם, והיא איננה דורשת שינויים מבניים או חקיקתיים משמעותיים.
ג. ביצוע ניסוי במודל הקהילתי בכמה ערים
יישום הצעת של הדר ליפשיץ מורכב מאוד. מצוקתם האקוטית של השירותים הדתיים, המחייבים יישום פתרון דחוף, אינה מאפשרת לבדוק הצעה במשך כמה שנים. יחד עם זאת, הוועדה סבורה כי יחד עם אימוץ כללי של דו"ח וועדת צדוק, רצוי כי מקבלי ההחלטות יבצעו במקומות אחדים ניסוי במתכונת הדומה להצעתו של הדר. ניסוי המודל הקהילתי יכול להצמיח דגמים חדשים שיוכלו להוות בסיס למצב טוב יותר.
אנו ממליצים להנהלה לתאם פעילות עם גופים נוספים כמכון הישראלי לדמוקרטיה, המועצה הציונית, רבני צהר, מוזאיקה ועוד כדי ליצור יחדיו קבוצת אינטרס חזקה לקידום אימוצו ויישומו של דו"ח וועדת צדוק ע"י הממשלה והכנסת. לשם קידום הרעיון יש לצאת בפעולות הסברה בתקשורת, ופנייה ישירה למקבלי ההחלטות הפוליטיים והפקידותיים. הצעה מגובשת בנושא המשאבים הארגוניים והכספיים, ואמצעי גיוסם, צריכה להיות נידונה בהנהלת התנועה, בתיאום עם ארגונים נוספים.
הדר ליפשיץ, יו"ר
שופט (בדימוס) אליהו בן זמרה הרב יהודה גלעד
פרופ' אביגדור שנאן הרב פרופ' דניאל שפרבר
נצ"מ (בדימוס) יהודית חזני, רכזת הוועדה
[1] עד דצמבר 2003…
[2] עד אוגוסט 2003…
[3] ראו, למשל, דו"ח המבקר 44, עמ' 312-314 (רב העיר נתניה סירב לחתום על תעודות כשרות בשל מחלוקת עם המועצה הדתית על מספר משגיחי הכשרות שיעסיק. כתוצאה מכך נפגעו קשות בתי עסק רבים בעיר. הרב גם סירב לאפשר הפעלת בית השחיטה בטענה שאין בו מספיק שוחטים, למרות שמספר השוחטים תאם לאמור בחוזר מנכ"ל משרד הדתות); דוח המבקר 46 עמ' 294 (שנה וחצי לאחר הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו בשנת 1993 הורכבו מחדש רק 13 מתוך 170 המועצות הדתיות הקיימות); דוח המבקר 44 עמ' 365 (הרכב המועצה הדתית בנתניה שהיה אמור להתחדש בשנת 1989 חודש רק בשנת 1993 וגם אז רק בעקבות התערבות בית המשפט העליון. ראו בג"צ 4608/91 עציון נ' השר לענייני דתות, פ"ד מו(1) 776); דו"ח המבקר 45 עמ' 279 (המועצה הדתית בפתח תקווה לא התחדשה מאז 1988 ולא התמנה לה יו"ר מאז פרישת היו"ר בשנת 1993) דו"ח המבקר 53ב עמ' 517 (המוה"ד ירוחם שאמורה הייתה להיות מורכבת במאי 99 לא הורכבה עד ספטמבר 2002); דו"ח המבקר 45 עמ' 282-83 (המועצה הדתית בפתח-תקווה הונתה, בשיתוף פעולה של משרד הדתות, את העירייה, בנוגע לנתח תקציב האמור להשתלם מקופת משרד הדתות וזאת על מנת להגדיל את הנתח שנותנת העיריה.)
[4] מבקר המדינה, דו"ח שנתי 46 לשנת 1996, עמ' 281.
[5] חיים קוברסקי, בדעת מיעוט, התנגד להמלצה. נימוקו להתנגדות היה הרצון לשמירת הרוב במועצה הדתית בידי גורמים דתיים. המתכונת הנוכחית מעניקה רוב לגורמים דתיים (45% לשר ועוד 10% לרבנות המקומית), המבטיחים את האופי הדתי של שרותי הדת. קוברסקי תמך בהעלאת משקל הנציגות המקומית, אך בצורה מתונה יותר. הוא הציע כי לשר הדתות ולרשות המקומית תהיה נציגות של 40% כ"א, ולרבנות המקומית תהיה נציגות של 20%. כך תהיה עליה מתונה בכוחם של הגורמים המקומיים (60% במקום 55% כיום), ויישמר ואף יתחזק הרוב של הגורמים הדתיים (60% במקום 55% כיום).
[6] יצויין כי גם מבקר המדינה הצטרף להמלצת וועדת צדוק, לבטל את הצורך בהסכמה הדדית בבחירת חברי המועצות הדתיות. ראו דו"חות מבקר המדינה 44 (1993) עמ' 365, 46 (1995) עמ' 294, 48 (1997) עמ' 277.
[7]חיים קוברסקי הסתייג בדעת מיעוט מהצעה זו, וסבר כי יש לשמר את המסורת בקהילות ישראל בהן מונה הרב לכל ימי חייו. הצעה דומה הועלתה ע"י ח"כ חיים אורון. ראו: הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – משך כהונת רב עיר), התשס"ג-2003.
[8] סמוך לפטירתו גילה חיים צדוק כיצד ומדוע נגנז הדו"ח היסודי של הוועדה: "כשהגשתי את הדין-וחשבון, רבין היה ראש הממשלה ושר הדתות, ופנחסי היה סגן שר הדתות. הגשתי את הדין-וחשבון לשניהם. פנחסי דפדף בו, והעניין נראה לו. בסוף הוא אמר לי:"אתם כותבים שם, שאין שום הצדקה מדוע אנשים מהזרם הקונסרבטיבי ומהזרם הרפורמי לא יהיו חברי מועצות דתיות; בזה גזרתם גניזה על הדין-וחשבון שלכם". גם הדברים החיוביים לא זכו ליישום בשל כך." דן מרידור, ראיון עם חיים צדוק, בתוך ליד ערש המשפט. ספר חיים צדוק (רון חריס, עורך, תשס"ב) 128-131.
[9] כמובן, יידרש מספר מינימום של חברים לבית-כנסת מוכר.
[10] בהתאם לחוק ההסדרים 2004. עיין לעיל עמ' 8
[i] כאשר ממונים שני אנשים באופן פוליטי ע"י השלטון המרכזי. מחויבותם איננה לתושבי העיר.
[ii] המצב מערב את משרד ראש הממשלה בשפיר ושליה של נושאי דת ומדינה.
[iii] כל הממונים נבחרים ע"י גורם אחד, דבר המחליש את אפשרות הביטוי של דעות וגוונים שונים..
[iv] שלטון מרכזי הוא ספק שירותים גרוע בנושאים מקומיים. ביזור הוא מילת המפתח במינהל המודרני. אין לכך דוגמה בשירותים חברתיים אחרים, לא בבריאות, לא בתרבות, לא בחינוך ובמידה חלקית בלבד בשירותי הרווחה. אופיים של שירותי הדת מקומי, ואין כל סיבה להניח ששלטון מרכזי מסוגל לספק שירותים כאלו טוב יותר.
[v] בהצעת בן-דהאן הסמכות המוחלטת והשוטפת בנושאי דת נתונה בידי השלטון המרכזי (משרדי ראה"מ או הפנים). זה יגביר את המאבקים הפוליטיים בנושאי דת ומדינה. הצעת גביזון-מדן מפרידה אומנם בין מוסדות השלטון למוסדות הדת. אך היא נותנת את מלוא הסמכות בידי ממסד דתי אחד, מונוליטי. הכוח משחית. ודומה לה הצעת גפני.
[vi] שתי ההצעות יוצרות שליטה של גורם אחד, ונטייה לאחידות ולסטנדרטיזציה.
[vii] המפלגות הדתיות נוטות לקבוע את עמדתן ע"פ מצבן העכשווי. המפלגה הדתית החזקה טובים סיכוייה להשתלט על המנגנון המרכזי, וממילא היא תיטה לתמוך בהצעה שכזו. שינוי התנגדה ותתנגד לחיזוק כוחו של הממסד הדתי המרכזי.
[viii] מדובר בשינוי יסודי של מבנה שירותי הדת.
[ix] לעיריות יתרון על מועצה דתית, בגלל הניהול הפחות לקוי בהם לעומת המועצות הדתיות. אולם, וועדת צדוק בחנה את ההצעה להעביר לשלטון המקומי ודחתה הצעה זו. הוועדה סברה כי אופיים של השירותים הדתיים מחייב שאנשים דתיים יעסקו בהם. אין מדינה דמוקרטית בה שירותי הדת מסופקים במישרין ע"י השלטון המוניציפאלי.
טענה נוספת, שעולה מהמפלגות הדתיות, היא שראשי השלטון המקומי יזניחו את הטיפול בשירותי הדת. יש צדק מסוים בטענה, וכראיה לכך מביאים את עיכוב תקצוב המועצות הדתיות בידי העיריות. אולם, ראשי השלטון המקומי יושפעו מהנציגות הדתית במועצות. נציגות זו בשלטון המקומי עולה על חלקם של הדתיים בשלטון המרכזי.
[x] ההצעה מגבירה את הזיקה בין המוסדות הפוליטיים למוסדות הדת. המתח יגבר, והמערכת הפוליטית תידרש לעסוק תדיר בהכרעות בנושאי דת.
[xi] הביזור יאפשר לכל רשות לעצב את שירותי הדת ע"פ אוכלוסייתה.
[xii] החלטת הממשלה קבעה את העברת המועצות הדתיות לשלטון המקומי. אלא שהשינוי בחוק ההסדרים ודברי ראש-הממשלה בכנסית מטילים ספק בכוונה ליישום ההחלטה.
[xiii] מדובר באיחוד גופים מקומיים, מועצה דתית ורשות מקומית. הראשונה נהפכת למחלקה באחרונה.
[xiv] וועדת צדוק משלבת את הגברת הביזור, תוך שיפור משמעותי של מבנה המועצות והפיקוח עליהן.
[xv] הגברת הייצוג הציבורי והשקיפות תחייב גישה טובה יותר מצד ספקי השירותים. אך המבנה היסודי נשאר על כנו.
[xvi] הגברת השפעתם של הגורמים המקומיים תוביל להגברת התחרות ותיצור קנאת סופרים.
[xvii] הדתיים עשויים לתמוך כיוון שזה יציל את שירותי הדת והמועצות הדתיות. שינוי יכולה לתמוך כיוון שיש בהצעה דריסת רגל לרפורמים, החלשת המפלגות הדתיות, ויישום דו"ח של וועדה ציבורית-מקצועית בלתי תלויה.
[xviii] השינוי איננו רדיקלי. מומחי מינהל מובהקים היו חלק מהוועדה וסמכו עליה את ידיהם.
[xix] הגברת התחרות נחשבת כמתכון בטוח לשיפור שירות. אך יישומו של מודל זה מחייב ניסוי והרצה.
[xx] ההצעה מוציאה את הסוגיות בנושאי דת ומדינה מהמוסדות הפוליטיים לחברה האזרחית. את מקומם של מאבקי כוח פוליטיים יחליפו ניסיונות שכנוע וגיוס אנשים.
[xxi] כל קהילה תעצב את שירותי הדת ע"פ אופייה.
[xxii] זהו מבנה מהפכני וחדשני. טעון ניסוי ובחינה יסודיים.
