דין פיתה שנכנסה בפסח לבית החולים – דף מקורות
א. בל יראה ובל ימצא
- שמות י"ב, י"ט
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
- שמות י"ג, ז'
מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:
- רש"י שמות פרק י"ב פסוק י"ט
כי כל אכל מחמצת – לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש עליו שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו. ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם.
4. רמב"ם, חמץ ומצה פ"א, ה"ב
החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר (שמות י"ג) לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר (שמות י"ב) לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא.
- מכילתא דר' ישמעאל מסכת דפסחא פרשה י'
בבתיכם למה נאמר? לפי שנאמר: 'בכל גבולך' שומע אני כמשמעו. ת"ל 'בבתיכם' מה בתיכם ברשותכם אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו…"
6. בבלי פסחים ה' ע"ב דף עמ' ו' עמ' א'
תנו רבנן: שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר לא יראה לך שאר [ולא יראה לך חמץ] בכל גבלך. לפי שנאמר לא יראה לך שאר – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי – תלמוד לומר לא ימצא… אין לי אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות מנין? תלמוד לומר: בכל גבלך. ועדיין אני אומר: בבתים – עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי. בגבולין – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? תלמוד לומר: שאר שאר לגזירה שוה…
אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים – תלמוד לומר לא ימצא. הא אמרת רישא: שלך – אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה! – לא קשיא; הא – דקביל עליה אחריות, הא – דלא קביל עליה אחריות. כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד – ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי – כדילכון דמי, ואסור. הניחא למאן דאמר: דבר הגורם לממון – כממון דמי. אלא למאן דאמר: לאו כממון דמי, מאי איכא למימר? – שאני הכא, דאמר לא ימצא.
- תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו' עמוד א'
תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו – אין זקוק לבער. הפקידו אצלו – זקוק לבער. יחד לו בית – אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא. מאי קאמר? אמר רב פפא: ארישא קאי, והכי קאמר: הפקידו אצלו – זקוק לבער, שנאמר לא ימצא. רב אשי אמר: לעולם אסיפא קאי, והכי קאמר: יחד לו בית – אין זקוק לבער, שנאמר לא ימצא בבתיכם – והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל – לביתא דנפשיה קא מעייל. למימרא דשכירות קניא? והתנן: אף במקום שאמרו להשכיר – לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניסין לתוכו עבודה זרה. ואי סלקא דעתך דשכירות קניא, כי קא מעייל – לביתיה דנפשיה קא מעייל! – שאני הכא, דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא – מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך.
- ספר שבלי הלקט סדר פסח סימן רט"ז
תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער. אמר רבינו יצחק ב"ר קלונימוס זצ"ל שמיכן נהגו לגעור בנכרי שנכנס לרשות ישראל בפסח וחמץ בידו דדווקא נקט בצק אבל פת מגרשו לחוץ והיינו פירש [זקוק] לבער. ונראה לאחי ר' בנימין נר"ו דלאו דוקא בצק אלא אפי' פת נמי אין זקוק לבער דהשתא ומה כשייחד לו מקום בביתו מותר להניחו שם ואין צריך לבער כדאמרינן אבל אתה רואה בשל אחרים ושל גובה בדלא קבל עליו אחריות ואם הוא בידו של נכרי לא כל שכן. ומה שנהגו לגעור בנכרי הנכנס ברשות של ישראל וחמץ בידו דשמא יפלו פירורין חשובין מידו של נכרי ברשותו ופעמים יבא בהם לידי איסור.
- שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמ סעיף ג
אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו אעפ"י שהישראל רואה חמץ של א"י אין בכך כלום. אבל אסור (להעלותו עמו השלחן ואפילו בהפסק מפה.
- מגן אברהם סימן תמ ס"ק ז'
ז (פמ"ג) ואפי' בהפסק מפה. ואף על פי דאם א' אוכל בשר וא' חלב שרי בהפסק מפה הכא כיון דחמץ במשהו א"א שלא יתערב פירור א' של עכו"ם בשל ישראל ואסור משום לך לך אמרי' נזיר' סחור סחור לכרמ' לא תקרב (שם) ונ"ל דאם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו ועבי"ד סי' פ"ח וסי' שכ"ג:
- רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד' הלכה א'
כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו, יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת לא יהיה עובר תלמוד לומר בכל גבולך בכל רשותך, יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש תלמוד לומר לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
- רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ד' הלכה ב'
הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, וחמץ של הקדש או של גוי שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר או תושב שיד ישראל שולטת עליו ב אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של גוי שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה.
- הלכה ג'
גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו, ואם לא קבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות הגוי הוא.
- מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ד' הלכה א'
כתוב בתורה לא יראה לך חמץ וכו'. ברייתא פ"ק (דף ה' ע"ב). לפי שנאמר לא יראה וכו' ושם מבואר שאם הטמין שהוא עובר בבל יראה ובל ימצא: ומ"ש רבינו או הפקידו ביד העכו"ם אף על פי שאינו מבואר בברייתא דבר פשוט הוא וק"ו ומה חמץ של עכו"ם שחייב ישראל באחריותו חייב לבערו זה שהוא של ישראל לגמרי לא כ"ש וכמה דברים יש בגמרא מורים שאסור להפקיד חמץ ביד עכו"ם ולעבור עליו למד רבינו מהברייתא השנויה במכילתא ונחלקו בפירושה ובגרסתה רבינו והרמב"ן ז"ל שהרמב"ן ז"ל כתב בפירוש התורה שאינו עובר בלאו אלא בחמץ שלו וברשותו דאיכא תרתי הא לאו הכי לא:יכול לא יהא עובר וכו'. זה מבואר בברייתא הנזכרת: יכול יהא חייב לבער וכו'. ג"ז שם ובשלא קבל עליו אחריות כמו שיתבאר לפנינו:
ב. מה דין הכלים
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק"ה סעיף ב'
חום כלי ראשון שהיד סולדת בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה (ועי"ל סי' ס"ח סעיף י"ג), אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי. (ועיין לעיל סימן ס"ח וצ"ב וצ"ה נתבארו דיני כלי שני ועירוי).
- שולחן ערוך יו"ד סי' ק"ה סעי' ג'
כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה) (יו"ד סי' ק"ב, סעי' ג'). אלא שבהלכות פסח החמיר ופסק שאינו בטל ברוב (או"ח תמ"ז א'), אך המשנה ברורה צירף ארבעים טעמים להקל ולפיכך "…יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש…דוקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח"כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח… אכן אם הכלי חמץ היה אינו בן יומו במקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל אם נתערב בערב פסח" (שם ס"ק צ"ג).
- שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמ"ז סעיף א'
חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו, אפילו בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (מרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י סי' קס"ד ותשובת מהר"י ברי"ן). כלים שנתבשל בהם, מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה. (ד"ע ותוספות פרק כל שעה).
- שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמ"ז סעיף ט'
יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. וי"א דחמץ לשאר איסורין בזה.
- משנה ברורה סימן תמ"ז ס"ק צ"ג
יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש לדעה קמייתא דוקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח"כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דלדעה קמייתא בכל גווני לא בטיל. עוד כתבו [דכלי חמץ שנתערב בתוך כלי פסח בפסח דינו כמו יבש ביבש דלא בטיל ואסור להשתמש בהם בפסח ואף כשנתערב בערב פסח נכון להחמיר שלא להשתמש בם אכן אם הכלי חמץ היה אינו בן יומו במקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל אם נתערב בע"פ:
- שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמ"ז סעיף י'
נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח. הגה: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (ת"ה סימן קצ"ח /קכ"ח/).
- שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנ"א סעיף א'
קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנהאפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו. ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח, וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח. אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין. הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פ"ה). ואפילו אם ימלאו גחלים, דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי (פי' שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא. ומיהו אם החזירן לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, מותר דכיון שמכניסין להסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי, אבל לתנורים שלנו לא. הגה: כל כלי הצריך לבון או הגעלה יא> אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר (מרדכי ר"פ כל ועיין בי"ד סי' קכ"א).
- משנה ברורה סימן תנא ס"ק יא
(יא) אפי' בכלי שני – פי' אפילו לא עירה מהקדרה לתוכה רק לכלי אחר ואח"כ הניח כלי זה בתוכה. ולדינא הסכימו האחרונים דלכתחלה בודאי יש להחמיר כדעת הרמ"א דאין להתיר אף כשידוע שלא נשתמש בו חמץ רק בכלי שני ולכן בכלי מתכות צריך הגעלה וכמבואר לקמן בס"ה ובכלי חרס דלא מהני הגעלה והיסק א"א להשתמש בו בפסח אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון טעלער וכפות) יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב אם הוא אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ:
