לקריאת המאמר כפי שפורסם בישראל היום בתאריך, 15.11.2018 לחצו כאן
רב איננו רק מנהיג; יש רב שאין לו עדה או אפילו סמיכה, אבל הוא רבם של המונים, ויש שהופקד על 'עיר גדולה ואנשים בה הרבה', אבל הוא איננו רבם. רבנות אינה תפקיד או משרה, אלא איבר חי מגופה של הקהילה, הניזון ממנה והיא נהנית ממנו. משום כך, כל עיסוק בתיאור רבנות הוא קשה. הגוף איננו זקוק לדבר על איבריו שלו ואינו יכול לתאר לזר את חיבוריו האורגניים. הוא פשוט חי אותם ומחיה אותם.
אולם בכל זאת ננסה לשאול – לאיזה איבר מגופו של אדם הוא נמשל? כאן נחלקו העדות והדעות.
בקרב החסידים ולמדני ליטא, יש הקוראים לרבם – 'רבי', בעיניהם הוא נתפס כ'ראש בני ישראל' (תניא, פרק ב). הוא קודקוד הפירמידה, 'שכל של תורה', גאון וחריף, רגיל ובקי. לעומתם, אנו בני ספרד ושוכני המזרח מכנים את רבותינו על שם תכונת החוכמה 'חכם'. וידוע הוא, שמשכנה של החוכמה אינה בראש ולא במוח, במקרא – החוכמה היא תכונתו של הלב. החכם הספרדי אינו נישא מהקהילה, אלא פועם בתוכה. שיעוריו מתובלים ב'מי שברך' לחולה ו'המרחם על בריותיו' למנוחה עליה השלום. אין הוא מסתפק בהוראת תורה לעדתו, הוא מקים חברות 'ביקור חולים' ו'מתן בסתר'. פעמים רבות, הוא גם מברך את העוסק בעסקיו ומייעץ לזו שבנה סר מן הדרך.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
החכם אינו רק רב, הוא לפעמים בעיקר אב, 'בבא'. גם מי שאינם מבינים דבריו העמוקים או מסתייעים בפסיקותיו – מלאים כבוד כלפיו. הקהל משיב לו תודה, מכיר בהיותו מלך שהוא "לב כל קהל ישראל" (רמב"ם מלכים ג ו) מנשק ידיו ושיפולי גלימתו, תולה תמונת תארו בביתו ומדליק נר לעילוי נשמתו. על חכם כעין זה הגמרא אומרת "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" (בבא בתרא קטז א). יש שהתקשו בפירושה של סוגיה זו מדוע נזקק האדם ללכת לחכם שבעירו. אך לגבי החכם שלנו, הדבר אינו קשה כלל. מילדותנו הורגלנו, ששמותיהם של בבא סאלי ורבי שמעון, של רבי מאיר בעל הנס ורבי דוד ומשה – הוזכרו בסילודין ברטט וזיע בשעת צרה. שמענו אותם כשאמותינו ביקשו שזכותם תגן על החולה או תשלח הצלחה לעומד בפני מבחן. החכם מהווה לקהלו לא רק מקור ידע או סמכות ניהולית; הוא פשוט נמצא שם בשבילם. עליהם אמר הכתוב "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם" (יש' נג, ד).
אבל במהלך השנים, השתבשו הדרכים ועלו בהם קוץ ודרדר, מעמד הרבנים הושפל עד עפר והפך נתון למשיסה, כמאמרו של החבר: "הלב יש בו חליים בלתי פוסקים הבאים עליו מעת לעת" (כוזרי מאמר שני אות לח). יש אלו, המבקשים להיות 'לבבות מלאכותיים', אבות מזויפים ודמויי-באבות המראים כלפי חוץ כאילו בפנים הם מלאים בכוחות סתר – אולם "כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ו, יג). אחרים, מבליטים את ראשם עמוס הסברות הלמדניות והאמת הבלתי מתפשרת ומתקשים להאזין לרחשי לב הנשים המדוכאות, בעלי הבתים הטרודים ואלו שאמונה בוערת בליבם ופחות במעשי ידיהם. כל אלו, ערערו את הביטחון שישנם עוד אנשים שליבם יוצא אל בני עדתם, ואנשי קהלם מוצאים בהם נחמה ומשענת. אבל להווי ידוע, שישנם עוד 'רבנים עם לב אדם' שעל חדרי ליבם נאמר 'בְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים' (מש' א, יג) ונאה שיחתם עם הבריות ומעורבת דעתם עם הלך הרוח האישי והציבורי.
התרגלנו לרב שהוא בחינת 'משה' – רם ונישא, מורה דרך ומנהיג; אבל רב כזה נוטה את אהלו הרחק "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמ' לג, ז). מנהיג וראש הנצרך למתווכים ומשמשים בקודש המהווים צוואר המחבר בינו ובין גוף הקהילה אך טבעי שיהיה מושא ללשון הרע מצד בני משפחתו ולחשדנות של העם ש"הִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמ' לג, ח). משה גדול שברבנים היה, אין דומה לו ואמונתנו בו היא מעיקרי דתנו. אולם, יש ואנו זקוקים לדמות נוספת – לאהרן.
"החכם אינו רק רב, הוא לפעמים בעיקר אב". הבבא סאלי // צילום: דודו גרינשפן
החכם הספרדי גלגולו של 'אהרן' הוא – מתהלך בקרב מחנהו ושומע "אשה מספרת עם בעלה" (ברכות, דף ג ע"א), אינו מסתפק בדין הנוקב את ההרים הגבוהים אלא מזמן את היריבים לרדת אל עמק השווה ובהשלמתם "וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמ' ד, יד). הרב הספרדי "חֲכַם לֵב' (שמ' לא, ו) הוא, ושולח ידו ב"מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם" (שמ' לה, לה), לא כמקום צורך של שעת הדחק אלא כשילוב בלתי מתפשר ומלא הרמוניה טבעית. החכם שולח ידו בשיר ובפיוט, בחידה וברמז, במשל ובשנינה – כל אלו מנסים לבטא את אשר על ליבו הגדול, שהרב איש השכל בכלל לא נזקק להם ולשכמותם.
הרב שמואל הכהן אבידור אמר – כי בשני מועדים ממתינה הקהילה לרבה. בסיום קריאת שמע ממתין הקהל לאמירת "ה' אלוקיכם, אמת", ובסיום תפילת העמידה ממתין הקהל לאמירת "עושה שלום במרומיו". ללמדנו, שקהילה מצפה ממנהיגה הרוחני לשני עיקרים: שיאמר אמת ויעשה שלום. אבל אנחנו הספרדים לא נהגנו כך, אצלנו לא היה הדבר בנמצא. אצלנו אין מחכים לרב שיאמר כמשה רבנו 'אמת', הקהל כולו מקבל על עצמו עול מלכות שמים וקורא יחד באמירה מוטעמת פרשיות של שמע. האמת מצויה בציבור כולו ובחכמת 'קול ההמון כקול שדי', לא רק בכיס מעילו השחור והארוך של הרב אלא גם בכיסו הכחול והמרופט של החזן הבא ממלאכת הדחק. אצלנו מחכה הקהל לרבו רק כשהוא מבקש שלום במרומים ובתחתונים – כאהרן בשעתו.
גם החכם שלנו מודע לכך, על אף שהוא בקי בכל חלקי התורה, דיין וראש ישיבה, מפלפל ופוסק – אינו מתוודע אל העם בידיעותיו הרחבות. הוא משתעשע איתו במשלים צבעוניים, מקרב את ליבו בגימטריות מפעימות ומדבק אותו בפסיקה מכילה ושוויונית. לא כרכים של ספרים הוא מבקש למלא אלא את ליבם של ישראל, לא בגיטין מורכבים של באי בית הדין הוא רוצה לדון אלא בשלום ביתם של מתפללי בית הכנסת. כך, כשהלב פועם בחזקה, הדם החם מגיע לכל איברי הגוף – למסורתיים ולנכשלים בעוונם, לילדים הרכים ולנשים הצובאות, לעמלי כפיים ונקיי צווארון. הגוף כולו מלא חיוניות וזרימה טבעית ולכן לא נפלו פחד ההשכלה ואימת הרפורמה על בני עדתנו ורבניה שאהבת האל והחיים זרמו בעורקיהם.
אפשר לדבר על מנהיגות הפועלת מן הראש וקל וחומר שאפשר למתוח עליה ביקורת, כולם היום עושים זאת. אבל הרבנות הספרדית, המלוכה הלבבית קשה לתיאור – "וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר" (מש' כה, ג) ו"מאן מלכי? רבנן". קשה לתאר במילים ספורות את אופיה המיוחד, את השפעתה ארוכת הטווח ואת קווי דמותה אבל חובה עלינו להאמין שיש רבנות אחרת הפועלת לאורם של רבותינו נוחי עדן, שטובה גדול למרות שהימצאותה מועטת.
הרב אבינדב אבוקרט הוא רב קהילת 'אברהם יגל' בגבעת שמואל. המאמר נכתב במסגרת פרויקט מונטפיורי
