דמוקרטיזציה גם בעולם היהודי / הדר ליפשיץ

 

כולנו מביטים בגל הדמוקרטיזציה העובר על העולם הערבי, מתוניסיה דרך מצרים לקראת התחנות הבאות. לידה, גם של תהליכים דמוקרטיים, מלווה בדם ובדרמה, בתקווה המהולה בדאגה. אך דומה כי מעטים מודעים לתהליכי דמוקרטיזציה העוברים על זהותה היהודית של מדינת ישראל. השבוע התקיים בכנסת יום מיוחד שעסק בנושא 'הזהות היהודית'. הדמוקרטיזציה בעולם הערבי תשפיע על גורלנו, לטוב ולמוטב, אך יכולתנו להשפיע עליה אפסית. הדמוקרטיזציה בעולם היהודי בידינו. הדיון הציבורי בישראל צריך להתמקד בה.

דמוקרטיזציה מתפרשת כהפיכת משטרים אוטוריטריים לדמוקרטיים. חילופי שלטון ובחירות דמוקרטיות הם סימן ברור, ואף תנאי הכרחי לדמוקרטיה. אבל הדמוקרטיזציה היא גם תהליך הנדרש ומתרחש בעולם הדמוקרטי. שאלת הדמוקרטיות במדינה איננה דיכוטומית, ובין קטבי הטוטליטאריה והדמוקרטיה יש מצבי ביניים רבים. בעולם המתקדם הדמוקרטיה איננה רק מצב נתון ועולם ערכי, אלא גם אופק אידיאולוגי אליו יש לחתור ללא הפוגה. הנטינגטון הצביע על גלים ונסיגות בעולם הדמוקרטי. בספרו כתב כי בשנת 1990 היה שיעור הדמוקרטיות דומה לזה שהתקיים בשנת 1922. הדמוקרטיה התפשטה למקומות חדשים, אך נסוגה באחרים. דומה כי הדברים נכונים גם ביחס למידת הדמוקרטיה במדינות הדמוקרטיות עצמן. התרבויות באותן ארצות מתקרבות ומתרחקות מן האופק הדמוקרטי. תופעות של חיזוק והחלשת הדמוקרטיה יכולות להתרחש גם במישורים שונים של אותה תרבות. כך מתרחש גם בדמוקרטיה שלנו, בישראל.
התרבות הדמוקרטית בישראל צמחה מן השורשים העמוקים של המורשת היהודית. מורי, הפרופ' למדעי המדינה עירא שרקנסקי, הצביע בספרו Israel and its Bible על המקורות המקראיים לתרבות המאפשרת את יציבות הדמוקרטיה הישראלית. ועדת זנבר הצביעה על ההתעלמות משורשים תרבותיים אלה כיסוד החולי ביחסי השלטון המרכזי והמקומי בישראל. טלאי המבנה החוקתי של השלטון המקומי הולכים ונפרמים, הולכים ומעיקים. אולי גם להם יימצא מזור בדמוקרטיזציה של התרבות היהודית ונושאי דת בישראל, המתחוללת בשנים האחרונות. ביטויים רבים לה, ואנו נתייחס כאן להיבטים של הרחבת השותפים לקבלת ההחלטות במערכת הפוליטית, ולמעורבות וההשפעה המתגברים של דעת הקהל.
כבר בשנות החמישים הצביע אמיתי עציוני על ההסכם בין מפא"י למפד"ל בעיצוב הדת והזהות היהודית בישראל. מפד"ל תמכה במפא"י בסוגיות הביטחוניות והכלכליות, בתמורה הותירו בן-גוריון וחבריו את עיצוב האג'נדה הדתית ומוסדותיה בידי המפד"ל. עם התפוררותה של המפד"ל החליפו את מקומה המפלגות החרדיות אשר קיבלו את המונופול בסוגיות הדת במדינה, תחת ממשלות הליכוד, העבודה וקדימה. אבל סימנים רבים ומעודדים להרחבת מעגל ההשפעה, לדמוקרטיזציה בקבלת ההחלטות בסוגיות אלו. אחד הבולטים שבהם הוא ח"כ עתניאל שנלר. דווקא נציג קדימה הפך בשנים האחרונות למחוקק המוביל בממשקי ההלכה והחקיקה, ונושא תרומת האיברים הוא רק אחד מהם.
דוגמה אחרת ובולטת יותר הייתה בגיור הצה"לי. התקשורת העדיפה להתמקד ביחסי נתניהו-לבני-ליברמן בנושא. אך התהליך הציבורי העמוק היה מרתק וחדשני. הרב אמסלם העז לקרוא תגר על הרב הראשי שלמה עמאר, כאשר הוא וחבריו הרבנים התמהמהו מלאשר את גיורי הרבנות הצבאית. הממסד הרבני-פוליטי הדומיננטי, המושפע מתלמידי חכמים ברמתם של כתבי 'יתד נאמן', הפך למשותק. יו"ר וועדת חוקה מאפרת, דוד רותם, החל לקדם הצעת חוק המקצצת בסמכויות הרבנות הראשית בגיור. מנהיגי המפלגות החרדיות ניסו להשתיקו באמצעות 'ההסכם הקואליציוני'. אך רותם, מגובה בתמיכה גורפת של דעת הקהל, אילץ את נתניהו להתעלם מאיומי הפרישה החלולים של גפני וישי. המהלך הפוליטי אילץ את הרב עמאר לפנות לפטרונו, הרב עובדיה יוסף. כתוצאה מכך קיבלה הרבנות הראשית את ההכרעה ההלכתית המאשרת את גיור אלפי חיילי צה"ל העולים.
הדיון על הגיור חשף היבט מעניין של יחסי ההלכה, המפלגות החרדיות והדמוקרטיזציה. רבים אצלנו סבורים כי המפלגות החרדיות הן המבטאות האמיתיות של המסורת היהודית, ואילו דעת הקהל והתקשורת 'השמאלנית' מבטאים ערכים דמוקרטיים. האמת הפוכה. דווקא התעוררותה של דעת הקהל, הכניעה את הממסד הפוליטי-רבני וחייבה אותו לפעול בהתאם להלכה היהודית, השוללת בתוקף פגיעה במתגיירים. נאמנותו של הממסד הרבני-פוליטי להלכה דומה לנאמנותם של מנהיגי 'חוות החיות' האורוואליאנית, לערכים בשמם שלטו.
בדיוק אותה מתכונת התחוללה במשבר בית החולים ברזילי. גם שם טען ליצמן בשם 'רבותיו' כי כבוד העצמות קודם לבריאותם של תושבי אשקלון. גם אז זעק כנגדם הרב אמסלם (אשר נתמך בידי הרב מזוז) כי ההלכה היהודית מחשיבה את החיים יותר מן המתים. ליצמן גייס את עוצמתו הפוליטית ואיומי פרישה קואליציוניים. מולם התייצבה דעת הקהל אשר אילצה את נתניהו לפעול בניגוד לדרישות החרדים. גם בעניין בית-החולים ברזילי דווקא דעת-הקהל של הציבור הרחב התגלתה כנאמנת יותר למסורת היהודית מליצמן ועסקני הדת אשר איתו. עליו ועל רבניו קרא הנביא ירמיהו 'נביאייך חזו לך שוא וטפל'.
הזירה הפוליטית איננה אלא קצה קרחון לתהליכי עומק חברתיים ותרבותיים המתחוללים בישראל. בחברה החרדית הולכת ומבשילה ההכרה כי תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. יותר ויותר חרדים פונים לעבודה. בחברה החילונית מתרחבת ומעמיקה מהפיכת 'ארון הספרים היהודי'. בשונה מאחיו החרדיים, הציבור החילוני, העמל ומתפרנס כהלכה, איננו רעב ללחם. אך הצימאון לתורה הולך ונחשף. זבולון אורלב ויו"ר הכנסת ריבלין, אשר יזמו את 'יום הזהות היהודית' בכנסת ראויים לכל שבח. האם ישכילו להוציא את עיצוב היהדות במדינת ישראל ממפלגות פוליטיות סקטוריאליות אל הציבור הרחב ? האם ישתלבו הפוליטיקאים שלנו בדמוקרטיזציה גם של העולם היהודי? ימים יגידו.

 

לצפייה במאמר כקובץ ראו מטה: