דנה קמה, עם כיסוי ראש
15/09/2013
לפני כשלושה שבועות חזר בני מיומו הראשון בכיתה א' והודיע, כי חוברת לימוד הכתיבה שקניתי לו איננה החוברת הנכונה, אף שהיא נושאת בדיוק את שם החוברת שהתבקשתי לקנות. בירור קצר העלה, כי קיימת חוברת אדומה לחינוך הממלכתי, וחוברת מקבילה, ירוקה, לחינוך הממלכתי דתי (ממ"ד). מתברר, שבזמן שדנה נמה, מישהו ממקבלי ההחלטות בממ"ד החליט שאמא שלה פשוט מוכרחה לחבוש כיסוי ראש. במקביל התפרסמה ידיעה על כך שמשרד החינוך הורה להשמיט ולערוך פרקים בספרי ביולוגיה המיועדים לחינוך הממ"ד ("הארץ", 3.9). הפרקים שהוצאות הספרים התבקשו לערוך הם אלה העוסקים ברבייה של בני אדם ואלה העוסקים באמצעי מניעה ובמחלות מין, בספרי הלימוד במדעים לתלמידים בחטיבות הביניים הממלכתיות־דתיות ובספרי ההדרכה למורים. וכך, לראשונה, תהיה הפרדה בין ספרי הלימוד במדעים לתלמידים דתיים ולתלמידים חילונים.
מעבר לטיפשות שבמניעת מידע בסיסי וחשוב זה מהתלמידים, צורמת הצביעות ביחס לאזכורים מיניים בחינוך הממלכתי דתי. כאשר מדובר בהקשרים מקראיים, מוכנים המחנכים לדבר עם ילדינו הרכים על גילוי עריות ואיסורי משכב למיניהם, כבר בכיתה ב'. כשתהיתי על כך הוסבר לי, שלא נהוג לדלג על טקסטים ושהדרך הראויה יותר היא להתמודד עם הכתוב. כמה חבל, שאותה גישה אינה ננקטת כשמדובר בלימודי חוֹל. שם ניתן, ללא קושי, לדלג ואף למחוק טקסטים שלמים, העיקר לא להתמודד חלילה עם הצורך לערוך לתלמידים היכרות עם העובדה שבעולם קיימות נשים ושהדרך להפיכתן לאמהות (שלהם) עוברת באיברי רבייה. כי כשמדובר בלימודי קודש – חשוב לדעת שילדים מגיעים לעולם בדרך הטבע, ויש לדאוג לכך שיגיעו בזמן הנכון ותחת התנאים המתאימים, אך כשמדובר בלימודים כלליים – הכלל הנוהג הוא: אל תשאלו כדי שלא נצטרך לספר.
צביעות זו היא חלק מההקצנה הדתית הכללית, וזו לא התחילה בשנת הלימודים הנוכחית. העובדה שבשעה ששאר ילדי ישראל נהנים מתוספת שיעורים בשחמט, בדרמה ובאמנות, למשל, ילדי הממ"ד לומדים עוד ועוד שיעורים תורניים, ואפילו שיעור "כישורי חיים" הוסב ל"חינוך מתוך אמונה", היא תוצאה של תהליך היבדלות ארוך, שנכתב עליו ודובר בו רבות. אנשי תנועת נאמני תורה ועבודה מנסים אמנם להילחם בתופעה ולמנוע את הרחבתה, אך כאשר היבדלות זו מחלחלת גם אל תוך לימודי הליבה ומאיימת להפוך את החינוך הממלכתי־דתי לתורני קיצוני, נדמה שלא די בכך וכי הגיעה גם שעת ההורים עצמם להשמיע את קולם.
נכון, תמיד אפשר לטעון שמדובר במדינה חופשית; איש לא הכריח אותי ואת חברי לשלוח את ילדינו לחינוך הממלכתי־דתי. במקום להתקנא במערכת השעות של החינוך הממלכתי, הייתי יכולה פשוט לשלוח אותם ללמוד שם. ולמרות זאת, אני מסרבת לקבל את העובדה שזהו תג המחיר המצורף לחינוך הממלכתי־דתי.
מערכות חינוך שונות מותאמות לזרמים שונים בדת. הזרם הממלכתי־דתי אמור לשקף את אורח חייו של ציבור גדול, שבחר שלא להתבדל מהציבור הכללי במדינה ולא לגדל את ילדיו בתוך בועה, העתידה ליצור מדינה בתוך מדינה. גם אם תגבור לימודי היהדות, המתבקש, מוכרח להיות על חשבון לימודים אחרים, את לימודי הליבה לכל הפחות יש ללמד באופן האחיד ביותר. ועל כך כבר אמרו חכמינו, כי אין בור ירא חטא. על האדם להבין את ערך הבריאה – על שלל מופעיה.
אין שום סיבה שילדי כיתה א' הדתיים ישננו את אותיות הא’־ב’ באופן שונה משאר ילדי כיתה א' במדינה. אם החוברות הכלליות מכילות איורים שאינם עולים בקנה אחד עם ערכי הציבור, ניתן בקלות לפתור את הבעיה באופן שאינו גורר הוצאה של שתי מהדורות שונות. באופן דומה, תלמידי התיכון הדתיים יכולים לדעת את האמת על גוף האדם גם בלי להיגרר למחשבות כפירה ובלי לעודד מתירנות שאינה תואמת את רוח המוסד שבו הם לומדים. באופן כללי יש לשאוף לכך, שבכל מקום שניתן לשמור בו על אחדות בחומרי הלימוד – כך ייעשה. לא כי אין בינינו הבדלים ולא משום שעל החינוך הממ"ד ליישר קו תוך כדי התפשרות, אלא פשוט משום שבתוך עמנו אנו חיים.
הכותבת היא דוקטורנטית לפילוסופיית המשפט ואם לארבעה ילדים, שלושה מהם בחינוך הממלכתי־דתי
