דעה:הילמדו בן ובת יחדיו ?

http://www.datili.co.il/index.php?id=44981

הנסיגה במעמדם של בתי הספר הממלכתיים מטרידה את נעמה נויבאר שחושבת שיש לקיים מסגרות חינוכיות דתיות ומעורבות מלכתחילה לא כפשרה אלא כאידיאל של שילוב בין ההלכה למציאות החיים.

 22/11/2011
 לפני כשש שנים, כשבתנו הבכורה עמדה להיכנס לכיתה א' לא עמדה בפנינו ההתלבטות. ברור היה שבית הספר המתאים ביותר לה ולנו הוא ממ"ד מעורב. ולמה אחרת בעצם? הרי כך אנחנו חונכנו, בבית ספר מעורב ובתנועה מעורבת, וכך חונכו גם הורינו שאף את שנות התיכון העבירו בחברה מעורבת. אך, מייד כבר באספת ההורים הראשונה נתקלנו בסוגיה: האם בעצם החינוך הנכון אליו צריך לשאוף הוא החינוך הנפרד? מכל הנושאים החינוכיים שעמדו על הפרק בבית הספר בחר המנהל החדש להציג את חזונו – הפרדה בכיתות הגבוהות.

בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה מתמשכת במעמדם של בתי הספר הממלכתיים דתיים. חינוך פרטי, בדלני ואליטיסטי הוא כיום משאת נפשם של רבים מחברנו. חינוך דתי-מעורב, בנים ובנות, הוא בבחינת עולם הולך ונעלם. אבל בעצם למה לא? האם לא ניתן לקיים לכתחילה מסגרת דתית מעורבת? האם אין זהו המצב הטבעי והנכון, בעיקר בגילאי בית הספר היסודי? האם נגזר עלינו להשלים עם תהליכי ההפרדה על מנת למשוך ציבור דתי בחזרה אל החינוך הממלכתי דתי?

מציאות החיים המעורבת שהייתה מובנת מאליה עד לפני שנים לא רבות, הפכה לסוגיה מורכבת וטעונה. טענות פדגוגיות, מחקרים פסיכולוגיים ופסקי הלכה המשמשים בשיח הציבורי תופסים את מקומה של הראיה הפשוטה והבהירה, החוויה של ילדות אחרת, טבעית. במהלך השנים הזדמנתי לבית הספר בשעות שונות במהלך הלימודים (הילדים שכחו את הכריכים, הזעקת פציעות שונות וכו') ונהנתי לראות בהתפתחות היחסים בין הבנים לבנות.

בכיתות הנמוכות כמעט ולא חשים בהבדלים – הילדים משחקים יחדיו, יושבים זה ליד זו ללא תחושה של בושה ומבוכה. אומנם הנורמות המגדריות מחלחלות בנים פונים בהפסקות יותר למשחקי כדור ובנות מסתודדות במסדרונות. אך , תמיד ישנם החריגים ה"טום בוי" שמעדיפה לרדוף אחרי כדור עם הבנים, או הבן המאותגר קוארדינציה שמעדיף להשאר בכיתה ולשחק במשחקי קופסא עם הבנות.

אט, אט, בכיתות הגבוהות צצה לפתע המבוכה, ההכרה בשונות המגדרית בעיקר אצל הבנות. הן מתחילות להתרחק מחברת הבנים ולהתבדל אך, גם נהנות מה"צחוקים" והשובבות שמכניסים הבנים לכיתה. ואז לפתע שנראה שדרכיהם נפרדות לחלוטין הם מגלים זה את זה מחדש וקשרים אחרים ושונים נוצרים, והכל בטבעיות ללא יד מכוונת. האין זו הדרך הנכונה לגדול?

בל נשלה את עצמנו, החברה בה אנו חיים היא חברה מעורבת, מרבית ההורים המקפידים על חינוך נפרד לומדים עובדים ושותפים לחיי קהילה מעורבים, ללא הפרדה מגדרית. אז מדוע כאשר מדובר בחינוך הילדים מונף דגל הצניעות וההפרדה? רבים יגידו כי חינוך נפרד הוא ערכי, תורני ורציני יותר. מהיכן נובעת תחושת הנחיתות? הרי זוהי מהותה של הציונות הדתית האמיתית השואפת לחיים של שילוב, שילוב של תורה ומעשה, שילוב של הלכה ומציאות חיים.

שילוב זה אינו פשרה אלא אידיאל. עלינו להיות גאים ביכולתינו להמשיך ולחנך את ילדינו , דור נוסף המצטרף לחיק הציונות הדתית. אל לנו לפקפק בדרכינו ולתת לתחושות של נחיתות לעומת הזרמים אליטיסטיים ומתבדלים להוביל את חיינו. המסר הסמוי שבחינוך הנפרד הוא שהדת זקוקה לאחידות מגדרית על מנת להתקיים. על מנת להיות דתי אמיתי יש לוותר על עולם שלם של חויות ילדות, לגדול רק בחברת בני מינך. היכולת לחנך את ילדנו לחיים תורניים דווקא בכיתות מעורבות היא האתגר. חינוך מעורב ימקם את עולם הערכים הדתי כחלק מהוויתו של הילד בכל מקום.

אינני פונה אל אנשי המגזר המכונה חרד"לי, דרכינו כבר נפרדו. כולנו גדלנו על ברכי הציונות הדתית אך, כיום עולמינו הדתי, הערכי והחברתי שונה במהותו משלהם. לצערי ילדינו וילדיהם יתקשו בעתיד למצוא שפה משותפת . פנייתי היא לאותן משפחות שהן דתיות לאומיות החיות חיים מעורבים אך שולחים את ילדיהם לחינוך הנפרד. הילדים גדלים לתוך מערכות סותרות.

ישנו שוני מהותי בין חייהם בבית, במשפחה המורחבת ובחברה הישראלית לבין חיי ההבדלות אליהם הם נחשפים בבית הספר. נראה לי שיצירת הדיסוננס בין חיי המשפחה לערכים אותם מציג בית הספר כאידאליים שיש לשאוף אליהם, גורם לילדים להתבייש בדרך חייהם ובעצם בהוריהם. למען חברה בריאה יותר, חברה שאינה מתבדלת, חברה המחנכת לקבלת האחר השונה באופן טבעי ושאינו מאולץ יש לחזק את החינוך הממלכתי דתי המעורב. חינוך השם דגש על הקניית ערכי צניעות בהליכות ובהתנהגות, כיבוד הזולת, ומעל לכל חינוך לתורה, מצוות ודרך ארץ.

נעמה נויבואר היא יו"ר ועד ההורים בממ"ד דרור ירושלים.