דרוש פרוזבול נגד אלימות

הלל ידע לשנות את הלכות השמיטה כשראה ששמירת התורה מביאה להשחתה מוסרית, ד"ר משה מאיר סבור כי הרוחות המנשבות ברחובה של עיר מחייבות את אנשי ההלכה לעשות היום מעשה דומה. ויש אתגר גם לחסידי הפלורליזם שמנצלים כאן הזדמנות פז להכות בדתיים

 02/08/2009

 

 

בשעה שדברים אלה נכתבים, עדיין לא ידוע מי הרוצח שהרג ופצע את אנשי הקהילה ההומו-לסבית בתל אביב. הדברים נכתבים על בסיס הנחת עבודה כי הרקע למעשה הוא קנאות דתית, אך גם אם יתברר שלא כך הם פני הדברים – הם מתייחסים לרוחות המנשבות ברחובה של עיר.

את הדפוס אנחנו מכירים, מזכיר עד כאב את רצח רבין. איש יחיד עושה מעשה, קולות הזעם מאשימים את כל קבוצת ההתייחסות הרחבה אליה הוא משתייך. קולות ההגנה הנעלבים מוחים על הטלת כתם על קהילה שלימה שברור שכמעט כל חבריה שוללים עד התהום שבנפש את המעשה האלים.

אם חושבים על סיבתיות פשוטה – א' גורם לב' – הרי שטענות ההגנה גוברות. אי אפשר לייחס יחס סיבתי למילים קשות המובילות יחיד למעשה אלים. אלא שההמון לא כפוף לסיבתיות פשוטה, אלא לסיבתיות מסוג אחר. מילים נשלחות לחלל כמו גלים של ים, עוברות מוטאציות, מתעצמות, פוגשות נפשות סבוכות וחולות ומתורגמות לשדות הדף שאיבדו כל קשר אל המקור ה'סיבתי' שלהן. מבחינת אחריות משפטית ואפילו מוסרית, אי אפשר לבוא בטענה של ממש למחוללי הגלים שאיבדו את זהותם הראשונית. אך מבחינת חוקי שדות השפה – יש כאן תופעות שנדרשת תעוזה לקום ולשנות אותן מן היסוד.

שתי שפות נפגשות בזירה המוכתמת מדם, השפה הדתית היהודית, והשפה החברתית.

הפתוחים מבין דוברי השפה הדתית היהודית, אינם מצליחים להשתחרר ממוקד המלכוד: שפת המקורות מתארת כתועבה יחסים הומוסקסואליים, ומורה על חוק קשה הפוגע במקיימים אותם.

זהו מפגש בין מרכיב ערכי של השפה ובין מרכיב חוקי. דובריה הפתוחים של השפה הדתית היהודית אינם מסוגלים לבטל את המרכיבים הללו של שפתם, והם מתפתלים במציאת פתרונות רכים יחסית מבחינה מעשית – מפגשים עם אנשי הקהילה, ריכוך קבלתם במשפחה ובקהילה – ללא ויתור על שפת המקורות.

אלא שפתרונות אלה עם כל חשיבותם אינם פותרים את הבעיה. הם מעצבים יחס מסובך בסתירות פנימיות בין קבלה לדחייה, וכשיחס שכזה נשלח אל שדות הגלים החברתיים – סופו שבפינה רחוקה לאחר שינויים ומוטאציות יהפך גם למעשה אלים. כאן דרוש מעשה שפה שונה.

 

הדגל האדום
כאן דרושה עמידה של אנשי המקורות המחויבים להם מבחינת הזהות ומבחינת המעשה שיקומו ויאמרו: זה לא! למרות שבכתבי הקודש מופיע יחס שלילי ותוארים שליליים, אין אנו מקבלים את היחס הזה. גם במקום שההלכה איננה מסוגלת לשנות את עצמה – למשל לאפשר נישואים חד מיניים – אנחנו מקבלים את עולה ולא את עול שיפוטה. שיקולים של רציפות ההלכה והמסורת יכולים להשפיע על מה עושים ולא על איך מתייחסים. ללא אמירה שכזאת הממשיכה את מסורת מחאת הנביאים כנגד ההשחתה המוסרית במקדש, את מסורתו של הלל המשנה את הלכות השמיטה כשראה ששמירת התורה מביאה להשחתה מוסרית, לא יועילו כל פיתולי השפה והמעשה.

גם השפה החברתית צריכה לעבור שינוי. הקריאה להשלטה של התבנית הפלוראליסטית שאמורה למנוע אלימות כנגד קבוצות מיעוט – איננה אפקטיבית. היא פונה רק לאלה המוכנים לוותר על האמת האחת, וממילא משכנעת רק את המשוכנעים ולא מגיעה לשדות בהן היא נדרשת.

דרושה שפה אחרת המכירה כי גם אם אינני פלוראליסט, ובעיני מעשה א' הוא פסול ואפילו מתועב, הרי שהתבנית הזאת – עליה אני יכול ואולי אף מחויב בצו האותנטיות לשמור, היא התבנית שלי ולא של האחר. בתודעתו שלו הדברים מצטיירים אחרת, וזכותו לעצב את חייו על פי תבניתו ולא על פי תבניתי.

החסידים הפנאטיים של הפלוראליזם חייבים לשמוט את הזדמנות הפז להכות בכופרים באלוהי הפלוראליזם, ולחפש את הדרך בה יוכלו לשוחח עם בני 'דת' אחרת – דת שאלוהיה הוא אלוהי האמת – על עקירת האלימות מן השורש. ביחס לקהילה הדתית המהלך מסובך, מכיוון שחלק מבניה סוברים שיש שפת על – שפת המקורות – המורה את האמת מעבר לתודעה שלי ושל האחר. ביחס אליהם נדרש המהלך הראשון – פרוזבול האלימות המבטל את השמיטה, שהוזכר לעיל.

כמובן שגם מהלך שכזה מניח הנחות שעליהן אפשר לחלוק ולא לקבל אותן, אך הוא מהווה צעד למציאת שפות אחרות שתוכלנה לצאת מהמבוך האלים והלא פתור שאנחנו מהלכים בתוכו.

 

ד"ר משה מאיר הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחבר מערכת כתב העת "דעות".