ד"ר יחזקאל כהן – שממנו באנו להיפרד היום – ראה בחייו האישיים עולם נחרב ונבנה, ובשני עולמות אלו השקיע, בדרכים שונות, את כוחותיו ומרצו הבוער, עד שכבה לנגד עינינו ודעך.
אך לא על עולמו האישי באתי לדבר ואף לא על השנים הקשות מאז נהרג בנו נעם בחודש אדר תשנ"ד. אני רוצה לדבר על יחזקאל כאיש-ציבור, המעורה עמוקות בחיים, וכאיש של תורה, וכשם האוסף הביוגרפי והספרותי שהקדיש לתורתו של הרב חיים הירשנזון: 'התורה והחיים'.
כי בשלוש מילים אפשר לסכם את מפעלו הציבורי האדיר ורב-ההשפעה של יחזקאל: תורה, חיים ועבודה – הן במעגל המצומצם של הקהילה, הן במעגל הרחב של החברה הישראלית כולה, ובעיקר זו הדתית-הציונית. ובאומרי תורה, אני מתכוון למשמעות הרחבה ביותר שניתן להעניק למילה זו, כולל בעבודתו המדעית-האקדמית של יחזקאל, שלא כולם מודעים לה. כבר עבודת הדוקטורט שלו, 'היחס אל הנכרי בהלכה ובמציאות בתקופת התנאים', מגלמת בתוכה את מה שעניין אותו בראש-ובראשונה: יחסה של החברה היהודית, אז והיום, אל האחר, אל החלש מבחינה חברתית, אל השונה, אל הזקוק לעזרה ולסיוע.
דומני כי זהו החוט המבריח של כל פרסומיו והרצאותיו, שיעוריו והכתבים הרבים שערך, הן במסגרת עבודתו הברוכה במשרד החינוך, הן במסגרת תנועת 'נאמני תורה ועבודה', שייסד, עם חברים אחרים, ועמד בראשה שנים רבות – לא חברה מתבדלת, אליטיסטית, הנהנית מריח עצמה כאתרוג הסגור בקופסת כסף, אלא חברה דתית המעורה במה שמתרחש מסביבה, בחברה הכללית ובמדינה: המתח הקבוע בין חובת תלמוד-תורה ובין השירות הצבאי, הצורך בעיסוק בלימודי חול בצד לימודי הקודש, מקומה של האישה בחברה הדתית של ימינו, החל מגיוס בנות לצה"ל ושירות-לאומי, דרך תלמוד תורה לנשים ועד למעמדן בהנהגת הציבור כמו גם היחס הראוי למיעוטים שסביבנו.
יחזקאל שאף להעמיד חברה דתית המוצאת את הדרכים הנכונות לקשר בין התורה הנצחית לבין החיים הדינמיים, המשתנים, הלובשים צורה ופושטים צורה בלא-הרף במדינה עצמאית ודמוקרטית. במיוחד משך את לבו של יחזקאל תחום החינוך, דבר אשר בא לידי ביטוי ברתיעתו, הבוטה לעתים, מחינוך מתבדל וקריאתו התקיפה: "כשמיר חזק מצור", שעליה חזר עוד ועוד בלא לאות, לאינטגרציה מלאה, אשר תסייע לסגירת פערים ולהשתלבות טובה יותר של החלשים שבקרבנו בתוך החברה הדתית מכאן וזו הכללית מכאן. ואין לך ביטוי טוב יותר לשאיפה זו של מימוש "תורת חיים ואהבת חסד", עניין שיחזקאל עמל למענו בכל כוחותיו.
בכל התחומים האלו קרא יחזקאל את התמונה טוב מאחרים, ניתח באופן מפוכח את המציאות וחזה את מה שאכן הולך ומתממש לנגד עינינו בעשור האחרון, כמו ה'צופה לבית ישראל'; כמטיף בשער – וכמי שהקדים בהרבה את זמנו – עמד ועודד לימוד תורה לנשים או שירות צבאי גם למי שתורתם אומנותם, ונלחם בכל ביטוי של הקצנה או התרחקות של החברה הדתית-הציונית מן החברה הכללית. דברים שכתב בתחומים אלו לפני כשלושים שנה נשמעים היום אקטואליים יותר מתמיד. החותם שהטביעו רעיונותיו על החברה הדתית-הציונית לא נטשטש עד היום הזה, כמו גם תרומתו לעיצוב דרכה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', שהייתה כה יקרה ללבו.
הוא הדין בתרומתו לגיבושה של קהילת מניין הורים שבקריית-משה. זוכר אני ימים סוערים של דיונים על דרכי התנהלותה של הקהילה, תקנון פעילותה ושאלת מינוי בעלי משרות בתוכה; זוכר אני גם את מאבקו הבלתי מתפשר למען שיעורי תורה לגברים ולנשים גם יחד (מה שנראה היום מובן מאליו) בין מנחה למערבית של שבת או בתיקון ליל שבועות, אירוע שבו נטל חלק קבוע שנה אחר שנה עד השבר האדיר של מות בנו אשר פגע בו, במשפחתו ובקהילתו.
יחזקאל היה אדם הגון ביותר, צנוע וגם חכם עד מאוד, שראה את המציאות נכונה, האמין בדרכו ופעל במרץ בלתי-נדלה לביסוס החזון שהציג בפנינו ולהגשמתו. פרישתו הכה מובנת מן הבמה הציבורית הייתה מכה קשה לחברה הישראלית. הוא חסר לכולנו בעשור האחרון וחסרונו יוחש כעת ביתר שאת, כשאנו מלווים אותו בדרכו לעולם שכולו טוב.
לסיום, אצטט מדברי הנביא יחזקאל: "והיה יחזקאל לכם למופת" (כד, כד), הוא אמר. אכן כך הוא. איש-מופת הלך מעמנו, וחבל. "חבל על דאבדין ולא משתכחין".
