דתל"שים – עם מה הפגשנו אותם בכיתה א'?

/ , , , / / /
 
יישר כוח על העיסוק בסוגיית הדתל"שים ואין לך הורה ירא שמיים שפנוי מן העיסוק בסוגיה זו. בהמשך לשיח שמתקיים על דפי העיתון, אבקש להציע זויות נוספות.
ראשית כדאי לדייק בנתונים. השיח אודות 50% דתל"שים בחברה הדתית-לאומית הוא מופרך ומנותק מהמציאות. לפי מחקר עומק שביצע ד"ר אריאל פינקלשטיין על בסיס הנתונים, עולה כי שיעור הדתל"שים העכשווי בחברה הדתית-לאומית עומד על כ-25%. התמונה המצטיירת מלמדת דווקא על ירידה הדרגתית בשיעור הדתל"שים לאורך חמישים השנים האחרונות.
כמו כן, עברנו ממצב יחסית דיכוטומי של דתי ההופך לחילוני, אל מצב בו יש מגוון ומנעד רחב של החברה הדתית-לאומית. במילים אחרות, רבים מאלו שמורידים את הכיפה, נשארים דתיים "על הרצף" ולא נכון להגדירם כדתל"שים. מסעם הרוחני לא יסתיים לפני גיל 35 ואפשר לבחון אותו בשאלה לאן הם ישלחו את בנם הבכור לכיתה א'. – כאן מגיעה דרך ההתמודדות הראשונה: האם יהיו לנו בתי ספר בחינוך הדתי שיקלטו את ילדיהם. עלינו להכיל ולקבל לא רק את הדתל"ש עצמו אלא גם את משפחתו על ילדיו. כאן לפעמים, בגלל הגבהת החומות, אין לנו מענה. מהיכרויות עם רבים נראה כי יש ליישם בימינו את המשפט "היזהרו בבני דתל"שים שמהם תצא תורה" ולוודא שבכל עיר יש בית ספר דתי שיעמוד לרשותם.
אם נביט מעט פנימה, נוכל לראות שבערים כמו גבעת שמואל ופתח תקווה, הנהגת הציבור בחרה במערכת חינוך חרד"לית: בתי הספר ניפרדים או חצי ניפרדים ובהתאם לכך, גם סניפי תנועות הנוער אינם באמת מעורבים. איני טוען שבמקומות אחרים הכל דבש, אבל בגב"ש ניתן להצביע פער גדול בין עמדותיו הרוחניות של הבית, לבין עמדת בית הספר והדבר יוצר דיסוננס גדול מידי עבור הילד. כאשר ההורים חיים ומתנהלים בחברה פתוחה ומודרנית ואילו הילד גדל מכיתה א' בבית ספר ניפרד על שלל היבטיו, הוא למעשה צריך לבחור: או שההורים שלי טועים או שהמחנכים שלי טועים. הכנסת הילד הדתי אל תוך מצב חשיבתי שכזה, תגרום לעתים רבות לאחת מן השתיים: או שהילד ימרוד בהוריו או שהוא ימרוד בבית הספר בו למד. שני המצבים אינם בריאים לעתידו הדתי של הילד.
אותה הנהגה שכנעה את ההורים שאם "רק" נפריד בין בנים לבנות, נפתח בית ספר "טהור" עוד יותר, נחנך ל"דרך ברורה באמונה" וכדומה – אז נצליח בחינוכנו. אלא שהמציאות אחרת והתוצאות, בכל רחבי הארץ ובכל סוגי הישובים והמערכות, מראות שוב ושוב שבניית גדרות אינה מעלימה את האתגרים אלא רק מעבירה אותם למקומות חדשים ויוצרת אתגרים נוספים במקומות בהם ידם של אנשי החינוך אינה משגת.
דרך ההתמודדות עם סוגיית עזיבת הדת, חייבת אם כן להיות מתואמת בין הבית וערכיו לבין המערכת החינוכית. אם ההורים חיים בחברה מעורבת, קל וחומר שהילד צריך להתחנך בכיתה מעורבת המהווה מצע להתמודדות ולהכנה לקראת אתגרי העולם האמיתי. דווקא חינוך מתמודד מגיל נמוך, מסייע לילד לגבש זהות דתית בעולם פוסט מודרני. בהתאם לכך, המענה עבור הנוער המתבגר צריך לבא דווקא מהפגשתו עם תפיסות שהנוער לא קיבל בנערותו – תפיסה דתית פתוחה יותר המתמודדת עם המציאות. תפיסות שכאלה ניתן למצוא למשל במיזם "חדר השאלות" בו רבנים ורבניות בעלי תפיסות דתיות פתוחות עונים לנערים, על שאלות המטרידות אותם.
קשה לבודד ולמפות את הסיבות לעזיבת הדת מכיוון שהן רבות ולעתים אף הפוכות אלו מאלו. מניתוח ראיונות רבים עולה כי עזיבת חיי תורה ומצוות ומאיסה בהם, נובעת במקרים רבים דווקא בשל חוסר הכלה, סגירת שערים, חינוך מסתגר שאינו מתמודד עם המציאות הסובבת וכדומה. זה הזמן לוודא שהילדים שלנו, כבר מכיתה א' זוכים למערכת חינוך מתאימה וכשיום אחד, כאשר יפגשו את השונה מהם או את בן המין השני, הם לא יופתעו.