האולימפיאדה והחינוך הדתי

נמרוד שפירא-בר אור הוא שחיין מחונן שלא עמד בתנאי הסף לאולימפיאדה, אך עירער, קיבל סעד, נסע לבייג'ינג וזכה להישגים. ומה בינו לבין סיגל תלמידת הממלכתי-דתי מי-ם שלא התקבלה לחטיבת הביניים? בפתח שנת הלימודים החדשה, תרזה פרנקל על הקרב להזדמנות שווה
תרזה פרנקל
פורסם: 12.08.08, 09:56

סיגל (שם בדוי) היא תושבת ירושלים, בת 12, סיימה לאחרונה את לימודיה בבית ספר ממלכתי-דתי יסודי בעיר, ומבקשת לעלות כיתה, לעבור לחטיבת הביניים. במהלך החופש הגדול גילתה אמה של סיגל, שלמרות מכתב רשמי שנשלח לבתה מהעירייה, לפיו היא תלמד בבית הספר אליו ביקשה להתקבל, בפועל היא אינה משובצת שם, ובית הספר מסרב לקבלה לשורותיו.

סיגל אינה לבד. היא אחת מכמה וכמה בנות הממ"ד שעיריית ירושלים לא הצליחה להביאן לקו הסיום בשלום. לאחר שנאלצו לעבור מבחני אינטליגנציה כתנאי מעבר לחטיבת הביניים, ולכתת רגליהן לפגישות וראיונות בבתי הספר השונים, הוכרחו גם לחכות בקוצר רוח לתשובת העירייה על שיבוצן. התשובה כן איחרה לבוא. בשעה שעשרות בנות מכיתתה ומכל רחבי העיר קיבלו תשובה מבתי הספר וידעו כבר חודשים רבים להיכן הן משובצות, סיגל ועשרות אחרות קיבלו את תשובת שיבוצן הרשמית (והמוטעית במקרה שלה) רק בתום שנת הלימודים. את כרטיס הכניסה לחטיבות הביניים הן קיבלו בחסד, לאחר שנחשפו למערכת החינוך הדתית במיטבה, ולדרך בה נשמרת בה מצווה מן התורה של "לא תלבין פני חברך ברבים", או אם תרצו "לא תעמוד על דם רעך". סיגל וחברותיה אולי השיגו ציונים נמוכים, אך טיפשות הן לא, ואת העובדה שאינן רצויות בבתי הספר השונים והעירייה מתקשה לשבצן הן הבינו מצוין.

נמרוד הוא שחיין צעיר מצטיין בשורות הנבחרת האולימפית שלנו. גאווה לאומית. תקלה קטנה ומביכה אירעה לפני כמה שבועות, כשנמרוד לא עמד בתנאי הסף, ולא קיבל את כרטיס הכניסה לאולימפיאדה. אבל נמרוד הוא ספורטאי מחונן, וכמו פייטר טוב הוא לא ויתר, פנה לבית הדין העליון של הוועד האולימפי ועירער על ההחלטה. לשמחתו ולשמחתנו בית הדין העליון, חנון ורחמן בין רחמנים, הגיש לו סעד, נמרוד קיבל את הכרטיס הנכסף, והסוף ידוע. משקיבל את ההזדמנות לא איכזב, וכל המדינה צפתה בגאווה בעלייתו למשחה חצי הגמר. יאמרו כמה מחברי – ממש מקדש שם שמיים ברבים.

ובכן – מה בין נמרוד לסיגל?
הפרש הגילים בניהם ממש זניח. ההזדמנויות שניתנו להם, ובעקבותיהם ההישגים, הביטחון העצמי, והאמון בעצמם וביכולותיהם – הבדל של שמים וארץ. והיכן לדעתכם הייתה צריכה מערכת הצדק לעבוד טוב יותר – אצל זו או כלפי זה? כמובן שהתשובה היא גם וגם. אין שמחה ממני על העפלתו של נמרוד למרומי האולימפוס האולימפי, הוא מסמן לי ולכולנו את התקווה, את הסיכוי, את הגאווה שכל כך חסרה לנו בימים טרופים אלו. אבל מה עם סיגל? מי יגיש לה סעד וייתן לה הזדמנות? נכון, היא ככל הנראה לא תביא לנו מחר בבוקר גאווה לאומית קבל עם ועולם, ביושבנו על הספה מול המסך המרצד. אולם תהליך השפלתן של סיגל וחברותיה במעבר מכיתה ו' לכיתה ז' לא מתקרב להביא לנו גאווה לאומית. לי הוא יותר מזכיר את מצעד הבושה. בושה וחילול השם.

אז בפתחה החגיגי של שנת הלימודים אני קוראת לכולנו להסתכל במראה ולשאול – כמה ילדים במערכת החינוך הדתית שלנו צלחו את המעבר לכיתה א' או ז' או ט' בכבוד וללא השפלות? כמה תלמידים ותלמידות קיבלו את הזכות הבסיסית לחינוך חובה חינם ללא תלאות, עלבון ונזק נפשי בלתי הפיך? ומתוך אלו שלאושרם עברו יבשים את המים הסוערים, כמה נמנים על השכבות הסוציו אקונומיות הנמוכות? והגבוהות?

אמה של סיגל אמרה לי לפני כמה שבועות כי אם הייתה גרה בשכונת רחביה, השכונה של הפרופסורים, הבעיה כלל לא הייתה מתעוררת. מי ערב לי שאינה צודקת? ומי יקום עכשיו, היום בבוקר, יסובב את הגלגל לאחור וייתן לסיגל ולחברותיה הזדמנות שווה להוכיח, לא שהן יכולות להשיג תוצאות על במשחה האולימפי, צנוע בהרבה: שהן זכאיות להיות חלק אינטגרלי מהחברה, על ידי מתן חינוך בסיסי טוב וראוי, תוך שמירה על כבודן כאנשים שנבראו בצלם אלוקים????

תרזה פרנקל היא חברת תנועת "נאמני תורה ועבודה"