האם יש להקפיד באיסור קטניות בימינו? שבת פרשת ויקרא, תשפ"ה

כידוע רוב חכמי אשכנז אסרו את האכילה ואף השימוש בקטניות בפסח. ואילו רוב חכמי ספרד והמזרח כלל לא אסרוהו. והנה התפתחות איסור זה תוארה יפה על ידי הרב שלמה יוסף זוין בספרו הנפלא המועדים בהלכה (תל אביב תש"ג) פסח סעיף ה' (עמ' רנ"ה-רס"ב), וכאן נביא רק את תורף דבריו. והוא שהאיסור מופיע לראשונה במפנה המאה הי"ב והי"ג בצרפת אצל בעל ספר מצות קטן לר"י מקוריביל (סי' רכ"ג) כמנהג שנוהגים בו מקצת חכמי זמנו. אף המרדכי, גיסו של בעל הסמ"ק, העיד על ר"י יחיאל מפריז שהיה רגיל לאכול פול הלבן שקורין "פויי"ש" (פסחים פ"ב סי' תקפ"ח) ואילו אצל הטור (אורח חיים תנ"ג) מופיע איסור זה בשם "יש אוסרין", ואילו הוא עצמו מסיים "וחומרא יתירה היא זו ולא נהגו כן". ואילו הדרכי משה לרמ"א (שם) הוסיף, "ואנו בני אשכנזים נהגו להחמיר".

ובוודאי היה זה על פי המהרי"ל ודעמיה. וכל כך פשט איסור זה באשכנז עד שנשאל הר"י איסרלין, בעל תרומת הדשן, אם "תבואה של מיני קטניות… שנפל עליה מים, וקרוב לוודאי הוא שנתחמצה, שרי להשהות בפסח, או לא? והוא פוסק להיתר" (סי' קי"ג). אך גם מצאנו אצלו איסור על תוצרת הקטניות, ובעיקר השמן, שהרי נזקק להתיר להדליק נר בשמן של קטניות, בטוענו כי לא נהגו האיסור אלא באכילה, ולא בהנאה (שם סי' קי"ג).

תהליך ההחמרה בעדות אשכנז הלך והתחזק, עד שמצאנו כי נשאלה השאלה האם מותר לאפות מצות- לפי כל חומרות האפייה- בקמח של קטניות, והייתה ההכרעה אצל חבל של פוסקים לאסור, כי "אין יעלה על לב… לפרוץ גדר של ראשונים" (שו"ת מאמר מרדכי, לר' מרדכי זאב איטינגא, לבוב תר"ב, סי' ל"ב). וזה למרות הדעה הברורה והמוסמכת של הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ה' א') שאין בקטניות משום חמץ.

כמו כן, בפוסקים נתבאר שאין קטניות אוסרים אם נפלו בתוך תבשיל, ואפילו אין שישים כנגדן, ובלבד שיהיה רוב כנגדן (באר היטב לאורח חיים תנ"ג ב'), ואילו מה שניכר יזרוק (חיי אדם קכ"ז א'.) אך כתבו האחרונים שאין המנהג כן, וכל שאין שישים כנגדן אוסרים את התבשיל באכילה (חמץ במשהו, מאת ר' יואל שוורץ, ירושלים תשמ"ח, עמ' 58), והוא הדין בכלים שנתבשלו בהם קטניות, אף שמעיקר הדין מותר לאכול מהם בפסח ואפילו באותו יום. אך "כבר נהגו להחמיר", וכן במקרה שמבשלים קטניות לקטנים, מבשלים בכלים מיוחדים (כף החיים תנ"ג כ"ז).

חומרה נוספת הוסיפו והיא בהגדרת המינים האסורים בקטניות, עד כי לא ההגדרה הבוטנית היא שקבעה אלא גם מינים הדומים לקטניות, שגדלים כמותן או שעושים מהן תבשילים שהם כמעין קטניות, אף הם נאסרו. והיו כאלה שאפילו ביקשו לאסור תפוחי אדמה וקמח תפוחי אדמה משום קטניות (ראו שאילת יעבץ לר"י עמדין, ח"ב סי' ס"ה, בשם אביו החכם צבי, נגד איסור זה…).

החומרות שהחמירו בקטניות הגיעו עד כדי כך שאסרו אף קטניות שלמות, שאין בהן לכאורה סיבה לאסור. וכן גם קטניות שנטחנו ונאפו בשימור כפי ששומרים בו את המצות, דהיינו פחות מי"ח רגעים, ללא מלח וכו'. ואילו בשנים האחרונות נתרבו החומרות החדשות שבתערובת קטניות אפילו לפני הפסח, כפי שאנו למדים מן "המדריכים" השנתיים לפסח למיניהם.

כבר הערנו כי היעב"ץ נשא דברים קשים נגד איסור זה, והעיד על אביו החכם צבי (מור וקציעה סי' תנ"ג) שמאד הצטער על האי איסור כל החג והיה אומר אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע זה, שהוא חומרא דאתי לידי קולא "על כן אני אומר המבטל מנהג זה של מניעת אכילת קטניות, יהי חלקי עימו, הלא יסכימו עמדי גדולי הדור הלזו להיות נטפל לדבר מצוה זו". אך לא הצליח ועורר את זעמם של חכמים רבים, ביניהם מהרי"ץ חיות, שכתב כנגדו בספר מנחת קנאות אות ו'. היה גם ניסיון נוסף בחוברת בשם "אשרי חמץ", שנדפסה בשנת תר"א, אלא שאף היא זכתה לתשובה חריפה שנכתבה על ידי הדיין בק"ק פראג, הר"ר שמואל פריינד, בחוברת שיצאה לאור באותה שנה בשם "קרן ישראל".

והנה נשאלת השאלה מהי הסיבה שבמפנה המאה הי"א-הי"ב פתאום מופיעה בחלקים של צרפת חומרה חדשה זו, שלא נודעה לפני כן. והתשובה לכך, היא שבאירופה עד לראשית ימי הביניים היו החקלאים נוהגים בשיטת "שני השדות", כלומר שבכל שנה חקלאית היו זורעים בשדה אחד ומשאירים שדה אחד בור, בכדי שהקרקע תתחזק ותתעשר בזמן שאין זורעים בה. ואולם בראשית תקופת ימי הביניים, כלומר, בסביבות המאה העשירית והאחת עשרה, חל מפנה, ובאזורים מסוימים של צרפת נשתנתה השיטה החקלאית הזאת, והחלה תקופת "שלושת השדות", דהיינו במשך שנתיים שני שדות גידלו מיני דגן, ובשדה השלישי גידלו מיני קטניות, כי נתברר לחקלאים שמיני קטניות מעשירים את הקרקע (בחנקן) שנחלש על ידי גידול מיני דגן. ומאחר שלזריעה נזקקים לגשמי קיץ, שיטה זו הייתה יעילה בעיקר באזורים צפונה לנהר לואאר, דהיינו בחלקים מסוימים של צרפת. ועל כן חלק מחכמי צרפת הקפידו בשיטה זו, ובחלק אחר היא לא נהגה.

אך התוצאה של השימוש בשיטה זו הייתה שזרעונים מסוימים של מיני דגן נשארו בהכרח גם בשדה שמיועד היה לגידולי קטניות בשנה השלישית. כך שכאשר קצרו את הקטניות, ידעו שיש בהן כמות מסוימת של מיני דגן, ועל כן באותם האזורים שבצרפת אסרו אכילת סוגים מסוימים של קטניות, פול הלבן וכו', שגידלו באותה שנה. ובמחזור של שלוש שנים בכל שדה גידלו קטניות, כך שבכל שנה חששו לאיסור תערובת חמץ בקציר הקטניות, וככל שהתפתחה שיטה חקלאית זו, גם התרחב החשש והתפתחו החומרות. ראו

(Jeffrey R. Wigelsworth, Science and Technology in Medieval European Life, 2006 p. 10 וכו'.)

וראו עוד בדבריו המאלפים של י' תא-שמע, אסופות ג', תשמ"ט, עמ' שמ"ז-שנ"ה, וראו מה שכתבתי במנהגי ישראל ח"ב עמ' צ"ט-ק"ח ושם קמ"ז-קמ"ט, ושם ח"ז עמ' שפ"ט, וכו'.)

ואולם באמצע המאה העשרים חלה מהפכה בשיטת הגידול החקלאי, ובמקום לעשות סבב של שדות לגידולים שונים, העשירו את הקרקע בשיטות זיבול חדשות שאיפשרו גידולי דגנים שנה אחרי שנה באותו השדה (ראו ויקיפדיה ערך crop rotation ). בנוסף לכך בשיטות העדכניותמקום קצירת הקטניות וברירתן מכל תערובת זרה היא כל כך קפדנית, שכבר אין מקום לחשש תערובת מיני דגן בתוצרת קטניות. ובמוצרים שאכן יש בהם תערובת כזו, הרי הדבר מצויין במפורש ברשימת הרכיבים.

כך שמכל הדין טעמין נראה שמי שאינו מקפיד באיסור קטניות בפסח, ועושה כעיקרא דדינא, ונוהג למעשה כאחינו בני המזרח, שרי ליה לומר כי לית ליה פסידא, ונזכה כולנו להתאחד יחד כעם אחד בפסח כשר ושמח.

ד. שפרבר