האם כופים לקיים מצוות? פרשת כי תבוא, תשפ"א

מגיפת הקורונה חזרה ואפילו ביתר עוז, ואף בשינויי פנים זועפות עוד יותר. ובימים אלה חללים נופלים בחרבה, אמנם חלקו הגדול של העם עבר חיסון פעמיים ואף פעם שלישית אך עדיין ישנו מיעוט משמעותי ידוע אשר ממאן להתחסן. אלה מתוך פחד מתוצאות החיסון, ואלה מטעמים אידיאולוגים מסוימים שלרבים נראים מוטעים. והנה בסירובם זה מסכנים הם את הכלל. יש גם כאלה אשר מסתננים בדרכים לא דרכים להגיע ארצה מארצות אדומות בכדי להתחמק מחובת הבדיקה והבידוד, וכך מעבירים הם את התחלואה ליתר בני עמנו.

וכך נראינו כשני מחנות הניצבים זה מול זה, האחד לחיים והשני למוות חו"ש. וכאילו עומדים הם על שני ההרים המפורסמים, הר גריזים והר עיבל, דהיינו על הברכה והקללה. ואלה אשר בעיבל עשויים באווילותם לגרום לכך שתשלח בנו המארה וידבק בנו הדבר עד כלות רבים מאיתנו.

והנה בפרשת התוכחה נאמר "יככה ה"" ארבע פעמים (דברים כ"ח; כ"ב, כ"ז, כ"ח, ל"ה), ואנו כבר במכה הרביעית של גל הנגיף, ואם לא נתגבר עליו באמצעי החיסונים לכל, מי יודע עוד כמה "יככה" יבואו עלינו. כי כנגד המארה הזאת, יצאנו בלחימה עיקשת כנגד אויב אכזר וחמקמק, ועלינו לבוא בתחבולות של רפואה להילחם על הצר הצורר אותנו. ואילו על המפחדים לצאת להילחם באמצעות החיסון נאמר, "אל ירך לבבכם ואל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ' ג') .

ואם תאמר, הרי ליוצאים למלחמה נאמר על ידי השוטרים, "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (שם ח'), כלומר פוטרים אותו מלהתגייס למאמץ הלאומי בכדי שלא ישפיע על חבריו לרעה, והרי לאלה הנרתעים מרטט החיסון, נשיב כי זוהי מלחמת מצווה-חובה שבה נזקקים לעזרת כל ישראל מיד הצר הבא עלינו (ראה רמב"ם הלכות מלכים ה' א'), שבה כופין את העם לצאת (שם ה' ב'), ובה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (שם ז' ז'. על פי משנת סוטה ח' ז'). ולא עוד אלא שלפי המשנה שם (י') כאשר מגייסים את החיילים למערכה: מעמידים זקיפים [אנשים חזקים] לפניהם, ואחרים מאחוריהם, וכשילין של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור- ולעיניינו, שלא להתחסן- הרשות בידו [של הזקיף], לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה, שנאמר, "נס ישראל לפני פלישתים וגם מגיפה גדולה הייתה בעם" (שמואל א' ד' י"ז), ולהלן הוא אומר, "וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים…" וגו' (שם ל"א א').

ואם נבקש לתרגם את הדברים הללו לעיניינו היום, נאמר כי על פי ההלכה יש זכות לשלטונות להכריח את כל העם להתחסן כחלק ממלחמת מצווה- חובה להצלת הכלל.

והנה בסנהדרין מ"ו ע"א ויבמות צ' ע"ב מסופר שר' אליעזר בן יעקב אומר:

שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה, וגו'. ובהמשך לדבריו מובאים שני סיפורים שנהגו בהם  חכמי ההלכה לפי עיקרון זה:

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך- כי איסור רכיבה בשבת אינו מן התורה אלא מדרבנן- אלא שהשעה צריכה לכך (מפני שהיו פרוצים בעבירות… והיו מצוות בזויות בעיניהם, רש"י שם)… שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה – כלומר, בא על אשתו במקום גלוי- והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

אמנם בימינו אין אנו כופין לקיים מצוות או תקנות הממשלה, כי "חירות הפרט" כאילו גוברת על צרכי הציבור ועל צורך השעה, ואפילו אם הכפייה היא לטובת הכלל. ואף בתקופה שבה נמנע מבתי הדין היהודים שבגולה לכפות את פסקי דינם, גם אז השתמשו בחרמות בכדי לתת שיניים לתקנותיהם וגזירותיהם. כלומר, מצאו את הדרך להפעיל אמצעי לחץ מסוימים בכדי לקיים את הנדרש לטובת הכלל.

אין כאן הצעה לסקול , להלקות או לקפח שוקיים של מסרבי החיסון בכשילין של ברזל. ואולם, נראה בעליל כי צורך השעה הוא למצוא דרכים חוקיות ומוסריות להחיל את חובת ההתחסנות על כל הציבור כולו, כי המיעוט המסרב מסכן את הכלל, והנגיף כאילו מודע לכך.

ויהי רצון כי בקרוב בימינו ישקיף הקב"ה ממעון קודשו מן השמיים ויצווה אותנו את הברכה בכל משלח ידינו ונתברך כולנו בארץ אשר הקב"ה נותן בידינו.