האם עשרה בטבת יכול לחול בשבת? עשרה בטבת תשפ"ה

קראתי את מאמרו היפה והמלומד של פרופ' ארי זיבוטפסקי בדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן לפרשת ויגש (תשפ"ה, מס' 1600) עמ' 4-3. כותרתו "עשרה בטבת החל בערב שבת- הרהורים". שם הוא מביא את דבריו של החכם הספרדי, ר' דוד אבודרהם, בן המאה הי"ד הכותב בזה הלשון:
והחילוק ביניהם [כלומר בין התעניות השונות], שארבעת הצומות הם נדחים לפעמים כשחלו בשבת חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום שישי ומתענין בו ביום, ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כ"ד ב') "בעצם היום הזה [סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה]" כמו ביום הכיפורים [ויקרא כ"ג כ"ה: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא…"]. ושאר הצומות אינם חלים לעולם ביום שישי (ספר אבודרהם… מהדורת תשע"ה [כרך א'] עמ' 357).

על דבריו אלה כותב פרופ' זיבוטפסקי: זוהי אמירה מוזרה מאוד… הרי הוא עצמו מציין שעשרה בטבת אינו יכול לחול בשבת, ובכל זאת הוא דן במקרה התיאורטי הזה. הוא אף מוסיף: לכאורה, פסק הדין עצמו בעייתי, שכן נראה שאין לו מקור קדום, וגו'. אכן הבית יוסף כתב על דבריו של אבודרהם: ולא ידעתי מניין זה… וגו'.
והנה בספרי מנהגי ישראל ח"ז, ירושלים תשס"ג, עמ' ק"ס ואילך דנתי בעניין זה. ושם כתבתי בזה"ל: ההסתמכות על הנאמר ביחזקאל (כ"ד ב'), מובנת עוד יותר כשאנו קוראים את הפסוק בשלמותו: "בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה". הרי שהמילים "עצם היום הזה" מופיעות פעמיים בהדגשה מיוחדת, כאילו ללמדנו את ההיקש עם הנאמר על יום הכיפורים בויקרא (כ"ג כ"ט), "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה".

אך, אע"פ שהבית יוסף לא ידע את מקור דבריו של האבודרהם, מצאנו אותו בבן זמנו, ר' יששכר בר' מרדכי אבן סוסא (פאס 1580-1510) בספרו תקון יששכר (ונציה של"ט) כ"ח ע"א, שמגלה לנו את מקורו, בכותבו:
ועוד בתשובות הגאונים ז"ל, שאפילו אילו חל הצום של טבת בשבת עצמו לא היינו יכולים לדחותו ממנו כלל, לא להקדים ולא לאחר, והיינו מתענין אותו ביום שבת עצמו כיום הכיפורים שחל להיות בשבת, [כפי שאכן היה בשנה שעברה] משום דכתיב, "בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה", כמו שכתב בתעניות של יום הכיפורים בעצם היום הזה, אלא שלעולם אינו חל בשבת, עכ"ל.
נראה הדבר כי אף מקורו של האבודרהם הוא מתשובת הגאונים, ואולי אפילו מאותה תשובה עצמה.

נשאלת השאלה, למה לקבוע קביעה כזאת, ולבססה על היקש פסוקים כאשר מדובר במציאות בלתי אפשרית ורחוק הוא לומר כי "דרשה" זו נשתמרה לנו מתקופה שבה עוד טרם נקבע הלוח על פי החשבון, דהיינו עוד מימי האמוראים.

על כן נראה להציע כי "תשובת גאון" זו באה כמענה לאותם שלא קיבלו את כללי הקביעות והדחיות אשר עליהם מבוסס הלוח הקבוע שלנו. כך, לדוגמה, דחו הקראים את "הדחיות", ואמרו על "לא אדו" ו"לא בדו" שחכמים בדו אותם מליבם. ראו, למשל, באשכול הכפר של יהודה הדסי הקראי (סי' קפ"ו): אף נודע לאנשי מקרא [כלומר הקראים] שסימן בד"ו בדוהו חכמים האחרונים וביטלו דברי תורה אף מנהגי בעלי משנה הראשונים, ואין איש שם לב לשוב ולהשיב תורה…

לא ניכנס כאן בסבך ההבדלים העיקריים בין הרבנים והקראים בנושא הלוח, אך נראה לומר כי תשובת הגאון שהגיעה לידינו בעניין "הצום של טבת" מהווה שריד של אותו פולמוס בין הקראים והרבנים. באותו כרך של מנהגי ישראל, בפרק י' (עמ' קמ"ב-קנ"ד) הראנו לדעת כי לדעת הקראים מותר לצום בשבת, ובייחוד בצום הקשור בחורבן בית שני. ומאחר שלפי שיטתם יכול היה כל צום לחול בשבת, טענו שאף אליבא דדעת הרבנים יהיה חיוב לצום בעשרה בטבת שחל להיות בשבת, וזה מכח ההיקש של "בעצם היום הזה". ואכן מצאנו עדות מפורשת שהקראים צמו בעשרה בטבת שחל להיות בשבת בתיאורו של החכם הקראי משה בן אליהו הלוי מקרים במסעו לארץ ישראל בשנים תי"ד-תט"ו (1655-1654), שם הוא כותב:
ועשינו עשרה בטבת ביום שבת, התענינו בירושלים ולא דחו ליום ראשון, כי מנהגם [של הקראים בירושלים] כן להתענות ביום שבת אם חל הצום ולא לדחות, כי כך פסק ר' יהודה האבל זצ"ל [הוא יהודה הדסי, בעל אשכול הכפר], וכן דעת הרב בע"ח [בעל עץ חיים, הוא אהרון בן אליהו ניקומודיאו] קרובה זו לדעתו.
(ראו א' יערי, מסעות ארץ-ישראל של עולים יהודים… תל-אביב תש"ו, עמ' 318, וכו'.)

תגובת הגאון לטענה זו הייתה שאכן מוכן הוא להסכים לכך שנצטרך לצום בעשרה בטבת שחל להיות בשבת. ואכן נוח היה לו לגאון לקבל טענתם של הקראים בעניין זה, מאחר ולפי שיטתו מקרה כזה לא יכול היה להתקיים.

ויהי רצון שבקרוב בימינו תקוים נבואתו של זכריה הנביא, "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי- כלומר היום העשירי בחודש העשירי- יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט), אמכי"ר.
ד. שפרבר