לקריאת המאמר כפי שפורסם בכיפה 22 בדצמבר, 2020 לחצו כאן
בימים אלו מתקיים קמפיין מחנכים מגוונים של תנועת נאמני תורה ועבודה, שנועד לעורר שיח על הצורך בגיוון המחנכים בחינוך הדתי. בעקבות הקמפיין נזכרתי כי לפני כמה שנים התבקשתי לשאת דברים, כנציגת מורי המאה של החמ"ד. כשהגיעה אלי הפנייה בקשתי לברר שלא נעשתה טעות. בכל מאודי אני שייכת לזרם החמ"ד ואף מנהלת חטיבת ביניים ברשותו. אך כמי שאיננה עוטה כיסוי ראש ונזם קטן וסורר מנצנץ באפה התרגשתי באמת נוכח מחווה זו. מעולם קודם לכן לא הרגשתי שייכת בכנסי חמ"ד שהגעתי אליהם. משהו בשפה, בנראות, גם בנוכחות החסרה של נשים מלמדות הנכיחה תחושת זרות.
משהו בהזמנה זו, האיר באור יקרות את התנועה הנפשית הרחבה שעוברת קהילה זו. אבקש להביא בפניכם מקצת מדברי בכנס זה, שיש בהם כדי להסביר חשיבות השיח החינוכי- דתי המבקש להזמין פנימה את מי שבפנים ממילא, ואת מי שבחוץ.
בספרו: "עץ החיים ועץ הדעת – שיחות עם התורה" כותב אבי ז"ל, מיכאל רוזנק, כי חינוך משמעו להיות מצוי בשיח מתמיד ותפקידו של המחנך ליצור בעבור תלמידיו את האווירה המייצרת את הדיאלוג. אבי, שתורת ישראל הייתה נר לרגליו ואת חייו הקדיש לברור טיב היחסים בין תורה ומודרנה, הדגיש כי להתחנך כיהודי משמעו להיכנס אל שיחה גדולה, ארוכת שנים, עמוקה מים המציעה כר נרחב של מקורות, דמויות מופת וסיפורי אמונה. הוא הציע לראות אותה כפרי מפגש של האדם עם המציאות שבאה מולו, כשבכל מפגש מעין זה מפרש האדם את שרואות עיניו.
אבי אהב לדבר על אותנטיות ורלוונטיות בחינוך, מושגים המבקשים להורות חשיבותם של הקנון היהודי וגדולתם של המקורות הקדומים לצד חשיבותה של הרלוונטיות, הממשיכה לקדש את המקורות ורואה בהם את מי שמעצבים דרכי הקורא בהן. אך מה יעשו עם אותם שאינם מרגישים שותפים? כיצד עלינו, כמחנכים, לנהוג עם מי שרואה עצמו זר לסיפור שמספרים בתוך המשפחה וכיצד נעורר את מי שנדמה שהוא איננו מבין כלל את המדובר והשפה והספרות של 'השיחה הגדולה' ממנו והלאה? האם יש לנו דרך להציע חינוך אמוני מחייב בעולם רווי שפות?
הצעתו של אבי היא לחנך תוך מחוות יד גדולה המכניסה את האדם אל קהילתו סביב התרחשות מסוימת. "אם דבר לא מתרחש אין לאן להיכנס". ההתרחשות בליל הסדר היא מקור השראה לכך. החכם בחוכמתו יבקש חכמה ושעשוע גם אצל האחרים – על כן יש לשדלו להישאר. הרשע תר אחר אותנטיות ואינו מקבל את הדיאלוג עם הקב"ה כמובן מאליו – אותו יש לשדל על ידי זה שנוציא אותו החוצה, להתגעגע אל מה שהיה שם בפנים. שאינו יודע לשאול הוא כמתגבר טיפוסי, ליל הסדר פשוט לא מעניין אותו, מעולם לא עסק בעניינים יהודיים וזה גם לא ממש אכפת לו, כמה חשוב יהיה לפתוח לו, לעורר אותו מתנומה ולבקשו להסיר את השמיכה ולמצוא לו מקום ליד השולחן. והתם? הוא אולי אותו הילד שתמיד יאמר לנו: "הבנתי", אחר שנתאר בפניו איזה עניין או שנסביר לו איזה דבר. ואולם, הבנתו את הסברנו לא תעניק לו את השינוי הנפשי המתבקש מהסבר זה. זהו הילד שאין להניח לו להתחבא מאחורי הבנתו הראשונה ולטפח אצלו זיקות חדשות לבקרים.
