הוי זהיר במצוה קלה שבקלות הבאה לידך. פרשת כי תשא. תשפ"ד

בפרקי אבות ב' א' קוראים אנו: אמר רבי:… והווי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרם של מצוות וגו' (וכן הוא בנדרים ל"ט ע"ב). למאמר זה של רבי רבו הפירושים, מהם שנדחו על ידי אחרים, וכדוגמת פירושו של רבינו יונה שנדחה על ידי החסיד יוסף יעב"ץ (ממגורשי ספרד), ע"ש. והנה נראה הדבר פשוט שישנן מצוות שנראות לנו, לכאורה, כקלות ופחותות ערך לעומת אחרות שהן חשובות ביותר, ואילו לאמיתו של דבר אין בנו עומק ההבנה להגיע לידי הערכה השוואתית של מצוות, ועל כן אין לאדם לזלזל באף מצוה אחת תהיה היא נראית כקלה וזניחה ביותר, שאי אתה יודע חשיבותן האמיתית של מצוות כלפי שמייא.

והנה לקראת סוף פרשתנו באו הפסוקים הללו, "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו" (שמות ל"ד כ"ט-ל'). כלומר, העם ראה את קרני ההוד של משה רבנו, ואילו הוא בענוותנותו לא חש בזה כלל.

בעלי האגדה התלבטו בשאלה מניין באה לו למשה קרינת הפנים. התרגום המיוחס ליונתן כתב: דהות ליה מן זיו איקר שכינתא ד' בזמן מלליותיה עמיה, וגו'; כי כך דרש את המילים "בדברו אתו", כלומר מדיבורו של הקב"ה איתו, דהיינו מאותן המילים הקדושות זכה משה ל"זיו איקר שכינתיה". ואכן כך אף פירש הש"ך שם: מדיבור שדיבר עימו [הקב"ה], משם באה לו קרינת פנים.

אך במדרש שמות רבה מ"ז ו' איתא: ר' יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בן לקיש אומר: עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר, "ומשה לא ידע כי קרן אור פניו". וביאר בעל הקרבן העדה: עד שהיה כותב את התורה, שנאמר, "כתב לך [את הדברים האלה]" (שמות ל"ד כ"ז). ופירשו חז"ל את המילים "את הדברים האלה"; "את"- להביא שאר מצוות, "הדברים האלה"- זה ספר התורה כולה, (מדרש לקח טוב, ומדרש אגדה לשמות כאן.) ובמדרש דברים רבה ג' י"ג:… ועם שכותב, קינח את קולמוסו בשערו ומשם נטל זיו הפנים… וכו'. (והשוה מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, אות ל"ז) הרי שמאותה טיפה קטנה של דיו שנשתיירה מכתיבת ספר התורה כולו, שאותה מרח על שערות ראשו, נעשו לו קרני הוד. ללמדנו, שכפי שאיננו יכולים להעריך טיפה אחת של דיו מול הדיו כולו בו נכתב כל הספר כך אי אפשר להעריך מצוות באופן כמותי, כי זו שנראית בעינינו קלה, ייתכן שכלפי מעלה נחשבת כגדולה עד מאוד.

עניין זה גם מרומז בהלכה. שהרי הרמ"א בהלכות ספר תורה, ביורה דעה רע"ד ה' כתב: ויכול ליטול דיו מן אות הכתוב כשצריך לדיו או שרוצה לגולל את הספר וגו'. ועל דבריו אלה כתב בעל הטורי זהב (שם אות ד'), וזה לשונו: בתשובות הראש כלל ג' [סימן ט"ו] זה לשונו: המגיה ספר תורה ובעוד הדיו לח הוצרך לגלול ספר תורה, ונטל הקולמוס בדיו הכתובה כדי שתתייבש התיבה ולא תימחק, היש בזה משום אכחושי מצוה? אין בזה מיחוש… וכו', ועל דבריו אלה תמה בעל הטורי זהב בכתבו: דברים הללו תמוהים מאוד… שנוטל ממשו של דיו [ו] בודאי מכחישו,  שכשלכמה שהאות ממולא יותר בדיו הוא מתקיים ביותר. ואם כן כשנוטל ממנו ודאי מכחישו… [ו] פשיטא דהוא בזוי מצוה אם ילך לאיבוד מהדיו שנתקדשה כבר…. וכו'. ומתוך תמיהתו על דבריו של הראש, בא הט"ז לפרש את דבריו בדרך אחרת, וזו לשונו: על כן נראה ברור דלא התיר הרא"ש בזה אלא כשטובל את הקולמוס שם ושואב מותרות הדיו ובו כותב אחר כך בתורה, וגו'. וכן דעתו של בעל הבאר היטב. אך הש"ך (שם) חולק עליו וסבור שאפילו לכתוב דבר חול ממותר הדיו מותר, דאין כאן אכחושי מצוה, אלא שהוסיף הוא: מיהי  דמשום אכחושי מצוה ליכא, מכל מקום משום ביזוי מצוה איכא … וכו'. הרי שגם לפי שניהם, ישנה הקפדה בשימושה של כל טיפה העודפת של הדיו.

אך, אם כן, נשאלת השאלה, כיצד לפי דברי חז"ל, שהבאנו לעיל, קינח משה את שערות ראשו בעודף הדיו. (ועיין בנקודות הכסף ביורה דעה שם אות א'.) אולם יש לדייק בלשונם שאמרו, "שהיה כותב בקולמוסו ונשתייר קמעה". כלומר, שנשתייר מן הדיו קמעה בקולמוס, ועדיין לא הונח על האותיות עצמן. ועל כן מותר היה לו למשה לקנח בו את שערותיו. הווי אומר, שאף מטיפה זו שטרם נכתבה בה אות כלשהי, אף ממנה נעשו לו למשה קרני ההוד. ללמדך חשיבותן אפילו של שיירי מצוות; שאי אתה יודע מתן שכרן. ואכן כך שנה לנו ר' נתן בברייתא שבמנחות מ"ד ע"א: אין לך כל מצווה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא… וגו'. ועוד מצינו בירושלמי קידושין א' ז': אמר ר' אבא בר כהנא: השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה מן החמורות… וגו'. שלא ניתן לנו לשקול בפלס משקלן של מצוות.

ואכן כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה ג' ב':… ואין שוקלין [גודלן של מצוות…] אלא כדעת של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות… וגו'. וראיה ניצחת לכך בסיפורו של פנטקקה בירושלמי תענית א' ד', שעל מצוה אחת של חסד שעשה נמצא ראוי על ידי חכמים להתפלל ולהתענות בשעת בצורת חמורה. (ועיין בספר עלי תמר, לר' ישכר תמר, לתענית שם, עמ' ר"צ.)

והנה ראיתי נשים צדקניות, ואף גברים צדיקים, זקנים שפרשו מעבודתם, שעושים שעות מרובות בבתי החולים להביא לגיבורי כוח השוכבים בפציעותיהם ממינים שונים למזור לשכוח במקצת את כאבם הגשמי והנפשי. וחשבתי בליבי כי אין ביכולתנו לשער את גודלה וחשיבותה של עשייה זאת, ואין אנו יודעים מה השפעתה החיובית על פצועים אלה. כי לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכינו דרכיו (על פי ישעיה נ"ה ח'). ועל כן הוזהרנו על ידי חז"ל להיות זהירים במצוות קלות כבחמורות, ולא תהיה בנו כל מכשלה. אמכי"ר.