הזכות לשרת בצה"ל/ נעמה לפיאן

בעקבות הקולות כנגד גיוס נשים לצה"ל מסבירה נעמה לפיאן, קצינה דתייה במי'ל את החשיבות אותה היא רואה בגיוס בנות דתיות לצה"ל.
נעמה לפיאן ו01/06/2008

שמי נעמה. שרתתי בצה"ל ארבע שנים ואני לא אומללה. לאחרונה עלו קולות שונים אשר קוראים לאסור גיוס בנות לצבא. קולות אלו טוענים שזה אסור, לא צנוע, אינטרסנטי, וחילול השם.

בעיניי השירות הצבאי לנשים הינו חובה וזכות. זכות שלי וזכותה של המדינה. זוהי זכות שיש באפשרותי לעשות מעשה שבעיני הוא התורם ביותר למדינה, משום שיש ערך רב לכך שבגיל שמונה עשרה כל נער ונערה עוצרים לרגע הכל ומתגייסים לצה"ל. זוהי זכות להיות חלק ממדינה בה בנות חייבות להתגייס, מחויבות, ורוצות לתת למדינה שלהן כמה שיותר.

* אין לי ספק כי תרומת בנות השרות הלאומי גדולה, ועם זאת, חלק משמעותי מהתרומה הוא לעשות את מה שכולם עושים, ביחד, באותו הגיל, באותה התקופה בחיים, בנים ובנות, אשכנזים וספרדים,עולים וויתיקים, דתיים וחילונים. יכול להיות שבזמן מלחמה תפקיד הנשים אינו להילחם בחזית, אך להיות בבית ולתמוך בגבר שבצבא אינם חלק מהערכים עליהם גדלתי. מרבית הזמן בצה"ל אינו בלחימה ישירה, ויש הרבה עיסוק עורפי אותו נשים יכולות לבצע ומבצעות בצורה נפלאה, עבודה שאינה רק עמידה אל מול האויב. בסביבה בה נשים נמצאות בנקודות מפתח בקריירה, באקדמיה וגם בעולם לימוד התורה, אין שום סיבה ש"בזמן מלחמה" תשב בבית ותחכה לבעלה.

* אני הולכת לצבא בשביל לתרום למדינה בדרך שהיא לדעתי הנכונה ביותר וגם בשביל האתגר האישי שלי. כן. גם האתגר האישי שלי ואני לא חושבת שיש בכך פגם. ישנם בנים שבנוסף על שלוש שנות תרומה רוצים אתגר, כאלו המתנדבים לסיירות נמצאים שם בגלל השילוב של רצון לתרום, יחד עם רצון לאתגר אישי. אין לומדים תורה המחפשים גם אתגר אישי?- לסיים ש"ס, ללמוד כל היום בבית המדרש, להישאר שנה ב'…האם זה פסול?

* המדים. "אוי המדים". מדי זית עם סמלים של צה"ל. אין דבר שמסב גאווה גדולה יותר מלחשוב ששישים שנה אחרי שסבא וסבתא שלי היו במחנות בפולין אני לובשת מדים אחרים. מדים של צבא ההגנה לישראל. עם המדים הללו יכולתי לחזור לשם, לפולין,עם דגל ישראל, ספר תורה ודרגות ולצעוד אל תוך השער של בירקנאו.

* בצבא מעורב קיימות בעיות צניעות כאלו ואחרות, אבל אני לא מבינה ממה אנחנו בורחים? מלהתמודד עם העולם? השאיפה שלי כאישה דתית, אינה להסתגר בפני העולם, להפך. להיפתח אליו, לשמוע אותו, ללמוד אותו, להיות חלק ממנו. ואם אני רוצה לשמור על קו שונה וייחודו- אדרבה, זה האתגר. ללמוד לחיות ביחד. הצבא הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הציבור הדתי לאומי לא צריך לסגור עצמו בפני שאר החברה אלא להיות חלק ממנו- ללמוד וללמד. אין דרך יפה מלעשות זאת בגיל שמונה עשרה עם בני גילך מכל רחבי הארץ, לעצור את החיים הפרטיים שלך ולתרום למה שאתה מאמין בו.

* שישי בערב, כמה דקות אחרי כניסת שבת, אני מתארגנת בחדר שלי בבסיס חוות השומר. בסיס שבו משרתות הרבה בנות שהתגייסו במסגרת "שילוב" של מדרשות עין הנצ"יב ,ברוריה וירוחם. מבחוץ אני שומעת מנגינות של קרליבך, לא בטוחה עם אני הוזה, מה שהגיוני אחרי שבוע עמוס ללא הרבה שינה. אני יוצאת החוצה ומול הנוף המהמם של התבור עומדות כעשר בנות, עם מדים ונשק ושרות את קבלת שבת, ומסביבן צופים, מתבוננים, עוברים בשביל, וגם כמה מצטרפים. זה לא חילול השם, בעיני זה ההפך.

* נאמר שנשים שהתגייסו לצבא יצאו ממנו עם צלקת עמוקה חרוטה לחיים. השירות הצבאי שלי, שהיה משולב עם לימוד תורה , לא רק שלא פגע באישיות שלי אלא תרם לבנייתה. הוא פתח בפני צוהר לעולם, לחברה הישראלית, להיכרות הארץ, למושג נתינה, לשאלה מהו קושי ואיך מתמודדים איתו. למדתי בצבא איך לעבוד עם אנשים, לקבל אנשים, לתת מילה טובה או ביקורת , איך להיות אופטימיים אבל גם מציאותיים, להכיר ולדעת מי הם האנשים שאני רואה באוטובוס וברחוב, ואיפה למקם את עצמי בכל התמונה הזאת. למדתי להיות אזרחית טובה יותר, וגאה במדינת ישראל. כבת דתיה למדתי איך להיות שייכת לעולם שלי וגם חלק מכלל ישראל. האין זה מה שאנחנו רוצים?

 

נעמה לפיאן, סגן במיל', לשעבר מ"פ בבסיס הטירונים חוות השומר לחיילי מקא"ם, כיום סטודנטית בתכנית 'רביבים' באוניברסיטה העברית.