החיים והמוות ניתנו בפנינו, פרשת חקת, תשפ"ב
בשבוע שעבר חיתנו את בננו "הקטן", יהודה, עם בחירת לבו סרינה-סימה, והשמחה רבה הייתה במעוננו. אך למחרת ליל הכלולות הגיעה שמועה רעה רחוקה שנפטרה סבתה של הכלה, ואם הכלה אוננת, ואבל ושמחה שלובים גם יחד בשבעת ימי המשתה, בבחינת הטוב והמיטיב. (ראה שו"ע אורח חיים סי' רכ"ג).
והנה ישנן תחנות מרכזיות בחיים: לידה, נישואין ופטירה, ובהן קודש וחול מעורבים גם יחד. כי האישה היולדת מביאה חיים חדשים לעולם ושמחתה רבה היא, ונטמאת היא בטומאת יולדת. והכלה מתייחדת עם חתנה בנישואין של קדושה ופורשת מחתנה בטומאת כלה (ראה שו"ע יו"ד סי' קצ"ב). המת "נפטר", כאדם הנפטר מחברו והולך לו ונאסף אל עמו, ונשמתו צרורה בצרור החיים עם נשמות אבותיו. אכן, יוצא האדם מן העפר אל הרוח, ומן החול אל הקודש, עד שחוזר הוא מן הרוח אל האפר, ומן הטהרה אל הטומאה.
והנה פרשתנו עוסקת, בין היתר, בענייני טומאה וטהרה, ובהלכות אלה מתמזגות הטומאה והטהרה. שהרי מי שאוסף את אפר הפרה האדומה הוא "איש טהור" (במדבר י"ט ט'), אך אותו "אוסף את אפר הפרה" נעשה "טמא עד הערב" (שם פסוק ז'). ונטהר מי שטמא מת דווקא במים הללו שהם "מי נדה" (שם פסוק ט'). ועוד כי עצם הטהרה היא על ידי טבילה ב"מים חיים" שבהם אפר בהמה שרופה. הוי, החיים והמוות בכפיפה אחת. הנכנס טמא וטובל ראשו ורובו במקוה טהרה יוצא ממנו כאילו כבריה חדשה שכולה טהורה.
ולא בכדי נקראים אלה העוסקים במצוות קבורת המת "חברא קדישא", כי יש בשם זה משום "ציון רב משמעות… לניצחונו של הקודש בספירה מאוד חשוכה, חיזיון המוות, מלא פחדים… ודווקא עוצם תוקפו של המוות ורישומו בנפש, מחייב ההרחקה- כי אין החיים גרים בכפיפה אחת עם המתים", (כלשון אבי זצ"ל, ר' שמואל שפרבר, בספרו מאמרות, ירושלים תשל"ח, עמ' 241). ואף שנוצרו גבולות והבדלות, "גדול כוחה של ההבדלה, שבשעה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה קדושות לישראל, תיקנו גם הבדלות עימהן, לומר לך, שאין קדושה בעולם הזה שאין עימה הבדלה" (שם עמ' 235). כי המוות אינו גזירת כליה והתאפסות באותו תרווד של רקב, המבריח את החיים מעליו, וכזה שאי אפשר לחיים לגור באוהל המת, כי באמת אין חידלון גמור, כי המוות אינו אלא אחת מצורותיה וגילוייה של ההוויה. כי גם חיינו בגוף אינם אלא ניצוץ מחיי אינסוף, ומי שזוכה להרגשה של דבקות טועם הוא את טעמם של החיים הנצחיים גם בהיותו עטוף בגוויה , בבחינת "אגורה באהלך עולמים" (תהילים ס"א ה'). כך שיש בו דווקא בחזיון המוות גילוי סוד החיים בעילוי אחר עילוי. (ראה מאמרות עמ' 242).
עוד כתב אבי זצ"ל (שם) "… וכמה סמליות יש בעובדה שהבן [או הבת] עומד [ת] על יד הקבר ומכריז [ה], "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא כרעותיה", עולה היא הגדולה והקדושה מתוך יסודו של המוות, בעולם שהוא מיסודו של הרצון העליון". כי החיים והמוות הנלחמים זה בזה, בלשונו של הקדיש יתום, נעשה שלום ביניהם במרומיו ית', עד שזה בזה נאהבו. ויהי רצון שנזכה לראות אך ורק שמחות של שמחה ונסו יגון ואנחה, ונתהלך כולנו בארצות החיים לאורך ימים, אכי"ר.
