החינוך הציבורי כיסוד דתי-מאמר שלישי

בשבועות האחרונים עמדנו על מספר פנים ערכיים במשנתו החברתית של החינוך התורני, תוך שימת דגש על ההיבטים הרוחניים-דרשניים של מושגי החינוך. כעת אבקש לעבור לדיון הלכתי, שנוגע לאשיות הקיום של מערכת החינוך התורנית לפי ראות עיני חז"ל.

 

ללא ספק אחת הסוגיות היסודיות בתחום זה היא סוגיית הבבלי בבא בתרא כא, א:
"דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה, מאי דרוש? 'ולמדתם אותם', ולמדתם אתֶם'. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? 'כי מציון תצא תורה'; ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".
בבואנו לבחון את השתלשלותו של תהליך הבניית החינוך הציבורי (להלן אציג פרשנות שונה במקצת למהותה של תקנה זו), ראוי לשים לב שהתלמוד תיאר תהליך הדרגתי. המציאות הראשונית היתה של אחריות פרטית ומשפחתית. לאמור, מי שיש לו אב מלמדו, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. חכמים הראשונים ראו בעין רעה מציאות זו, בה הציבור לא לוקח אחריות על ילדי הכלל, ולכן התקינו מערכת חינוך מוניציפאלית, בעיר הקודש ירושלים. המחשבה שעמדה בסיס רעיון זה היתה שבעיר הקודש לא יתכן שיסתובבו נערים בטלים, אולם, עדיין, לא משתקפת כאן מחשבה לאומית. השלב הבא של התקנה היה יצירת אפשרות לכל נער ללמוד תורה, בכל מקום ואתר בארץ. אולם, יתכן שמחמת סיבות כלכליות וגופניות, ויתכן שבשל גישה פדגוגית מוטעית, ניסו לשלב במסגרת זו רק נערים מבוגרים יחסית. ממילא, נערים כאלה, שלא ראו ברכה בלימודם, נבעטו (פשוטו כמשמעו) ונפלטו מהמסגרת כל אימת שרבם לא ראה בעין יפה את התקדמותם. בשלב זה מכניס התלמוד את תקנתו של יהושע בן גמלא, שקבע שתי קביעות שקשורות זו בזו באופן הדוק. ראשית, הוא הוריד משמעותית את גיל חינוך החובה, מ-17-16 ל-7-6, אולם, לא פחות חשוב מכך וקשור בכך, הוא ביטל את האפשרות של הרב לבעוט בתלמידו (כך עולה מהעובדה שהתלמוד מדגיש נקודה זו רק בשלב של תקנת הביניים שקדמה למפעלו של יהושע בן גמלא, ומשמע שהוא ביקש למנוע את החלתה של אוטונומיה זו של המלמדים).
למעשה, יהושע בן גמלא עיצב תובנות שכבר נרכשו בידי חכמים שבאו לפניו, אך דרש ומימש את החלתן: מחיקת האפליה הגיאוגרפית בין תלמיד לתלמיד; מתן שוויון הזדמנויות, או ליתר דיוק חובת הזדמנות שווה, לכל ילד בגיל רך; הסרת איום הסילוק (וממילא אי-הקבלה) מעל ראשי התלמידים.
הנקודה שעומדת בבסיס מפעלו של יהושע בן גמלא, המשקפת הרמה הגבוהה ביותר של ההכרה של חכמי ישראל בערך החינוך, היא האחריות והחובה הדתית של הציבור כלפי כל ילדי ישראל. אחריות וחובה זו אינן מתייחסות רק לילדי ההורים המלומדים והעשירים, לא רק לילדי ירושלים עיה"ק (או כל מרחב אחר), ואף לא רק לילדים שכבר רכשו דעת והגיעו לגיל בגרות והבנה. היא מתייחסת לכל ילד יהודי כבן שש או שבע, ללא יוצא מן הכלל. על נקודה זו עומד בחדות החתם סופר בביאורו על אתר, שמסביר את התמורה מהלך רוח של יחידים להלך רוח של חובה ציבורית על כלל ילדי המקום, עד כדי תשלום שכר המלמד לא מכיסם של ההורים אלא מקופת העיר, על תושביה השונים.
הגם שהתלמוד עצמו מתאר תהליך התפתחותי במערכת החינוך, שארך, מן הסתם, שנים ארוכות, רק יהושע בן גמלא מכונה כמי שזכור לטוב, וחשוב מזאת, רק הוא מתואר כמי שבלעדיו היתה משתכחת תורה מישראל (ראוי להצביע על הדמיון בין תואר זה לשבחים שזכה בהם ר' חייא). בהתאם לרוח זו חידשו חכמי התלמוד חידוש פדגוגי נוסף, שממשיך את רוחו של יהושע בן גמלא (שם): "ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת (שהיה מלמד תינוקות): כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא (כלומר מכה קלה שלא יוזק, רש"י), דקארי – קארי (מי שילמד – ילמד), דלא קארי – ליהוי צוותא לחבריה (מי שלא ילמד יהיה צוותא לחבריו)".
כלומר, רב, גדול חכמי בבל בדורו, קורא לתלמידו הנאמן ומלמד התינוקות המומחה, ומורה לו שעליו מוטלת החובה, בהשראת יהושע בן גמלא, למנוע נשירה של תלמידים חלשים ובעייתיים, בכדי שישמשו צוותא לחבריהם. בנקודה זו נחלקו הפרשנים האם הכוונה שהתלמידים החלשים ירוויחו מהמפגש עם החזקים יותר בדעת מהם, או שמא דווקא החזקים יפיקו תועלת מנוכחותם של התלמידים החלשים יותר לידם (נעסוק בכך בעתיד, אי"ה). תהא הסיבה אשר תהא, היא משקפת הטמעה עמוקה של המסר החינוכי העקרוני שחידש יהושע בן גמלא – אין ילד ללא תורה.
נותר עוד להרחיב רבות בסוגיה זו, וב"ה בשבועות הקרובים נעסוק בה בעיון נמרץ (בעיקר בסוגיית קבלת ילדים מבתים מגוונים למוסדות החינוך), אולם חשוב לתת בנקודה זו מענה לשאלה מתבקשת שעשויה להופיע בעקבת דבריי. המתבונן בהקשר של סוגיית בבא בתרא ימצא שהמשנה קבעה קודם לכן, בחלקה השני, שאדם איננו יכול למחות ולעכב הקמתו של תלמוד תורה בשכנותו, בשל ריבוי הרעש. זאת בעוד שבחלק הראשון קבעה המשנה שביחס לחנות שבחצר ניתן למחות כנגד הרעש. על כך ענה רבא שהסיפא, ביחס לתינוקות של בית רבן, מתייחסת למציאות שאחרי תקנת יהושע בן גמלא, בה צצו תלמודי תורה כפטריות אחרי הגשם.
המעיין יוכל בוודאי לתהות שמא לא נמסר כאן על יוזמה פרטית להקמת מוסד חינוכי תורני, יוזמה שאף שכן לא יכול לעכבה. ממילא, הגישה שעולה ממובאה זו היא שדווקא החינוך הפרטי, שניזון מיוזמות של אנשים שאינם נבחרי ציבור ומוסמכים על ידו, מקבל לגיטימציה מלאה מתקנתו של יהושע בן גמלא!
כמענה לנקודה זו חשוב לשים לב לשני דברים. ראשית, לא כתוב במשנה שתלמוד התורה המדובר הינו יוזמה פרטית, אלא רק שלשכנים אין כל יכולת לבקר את הרעשים שבתוכו. יתכן שבעקבות תקנת יהושע בן גמלא נוצר צורך דחוף בכיתות לימוד ציבוריות, שחלקן הוקמו בתוך מרכזי מגורים. ממילא, דווקא תלמוד התורה הציבוריים הם אלה שאי אפשר לעכבם ולמחות כנגדם, ולא תלמודי תורה פרטיים (שכן מוסדות אלה לא הוקמו בהשראת יהושע בן גמלא, אלא היו קיימים כגוף שאותו ביקש יהושע בן גמלא לשנות מן השורש).
אולם, נקודה חשובה יותר היא השאלה מה הופך מוסד ותלמוד תורה להיות פרטי. יהושע בן גמלא קבע שתי קביעות חשובות להלכה, תקנות שנותרו חקוקות בדברי ימי עמנו. האחת היא שהציבור חייב לממן את הוראת התורה בקרב הילדים, והשניה היא שכל תלמיד זכאי ללמוד תורה. ממילא, כל מוסד שמקבל לשורותיו כל ילד שמבקש ללמוד תורה, ראוי לו לזכות במימון הציבור, שכן הוא מממש במעשיו את חזונו של יהושע בן גמלא.
לשון אחר, תלמוד תורה במהותו אינו פרטי, אם הוא מממש את חובתו הדתית כלפי הציבור. רוצה אדם להקים תלמוד תורה משל עצמו? קדוש ייאמר לו, ואין כל ספק שהוא עושה מצוה, ואף אי אפשר למחות בעדו, אולם, בתנאי שיקבל את התלמיד שרוצה ללמוד תורה, ולא יערים מכשולים בדרכו, כמצב ששרר לפני תקנת יהושע בן גמלא. אם וכאשר כך ייעשה, לא עוד תלמוד תורה פרטי יהיה זה, כי אם תלמוד תורה ציבורי, שזכאי להיות ממומן מקופת הציבור, כתקנת אותו גדול, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל.
דומני שבכך ניתן מענה ראשוני לתהיות שעלולות להתעורר למקרא דבריי, והדברים ארוכים.