הח"כים מפקירים את גורל השבת בידי ראשי ערים

בשבוע החולף אירעו מספר מקרים שעוררו מחדש את השיח על יום השבת. אחד מהם המקרה הראשון הוא המאבק על דמותה של השבת בירושלים, הפעם בדמות פתיחת מתחם יס פלאנט בשבת אשר נענה בתגובה של העירייה כי בכוונתה לסגור מספר מרכולים במרכז העיר הפועלים בשבת. המקרה השני הוא ההחלטה של בית המשפט לענייני עבודה לפסוק נגד החלטת התאחדות הכדורגל לקבוע משחקי כדורגל בליגה הלאומית בשבת בשל התנגדות חלק מהשחקנים. וכמובן סערת מתחם שרונה בתל אביב מהיממה האחרונה.

מלבד העיסוק בשבת עצמה, המשותף לשני המקרים הוא מה שפחות או יותר משותף לרוב המאבקים על דמותה של השבת במרחב הציבורי בישראל במאה ה-21 – שתיקתו של השלטון המרכזי. מאבקי השבת הפכו מזמן לנחלתן ומנת חלקן של הרשויות המקומיות ושל בתי המשפט.

קבוצות פוליטיות מתרכזות במקום מגוריהן – אם באשדוד סביב פתיחת מתחם "ביג", אם בפתח תקווה עקב נסיעה של תחבורה ציבורית, אם בירושלים סביב פתיחת בתי קולנוע ועכשיו גם במתחם שרונה בת"א. במקביל, יחידים שחשים בעוול שנגרם להם פונים לערכאות השיפוטיות. הפעם אלה שחקני הכדורגל, פעם אחרת זה הקלע הדתי אבישי ברט, ופעם נוספת אלה מסעדות ברמת הגולן שמעוניינות בתעודת כשרות על אף שהן פתוחות בשבת.

מתי הפכה השבת לעניין מקומי או פרטי? בעבר קואליציות ידעו משברים קשים סביב נושא השבת. המפד"ל פרשה מממשלת רבין בשנת 1976 על רקע טקס שנערך בחיל האוויר שהסתיים סמוך לשבת וגרם לחילול שבת על ידי המשתתפים. בשנת 1981 הוחלט בהסכמים הקואליציוניים על הפסקת פעילותה של אל-על בשבת. ובממשלת ברק בשנת 1999 נוצר משבר קואליציוני עקב כוונתה של חברת החשמל לשנע משחנים בשבת. אך בשנות ה-2000 סוגיית השבת לא תפסה מקום משמעותי בסדר העדיפויות של המחוקקים והשרים.

כך, מדי חודש בחודשו, אנו עדים להתקוטטויות בין אזרחי המדינה כשהמבוגרים האחראיים הם הרשויות המקומיות ובתי המשפט. זאת בשל המחדל של השלטון המרכזי. אנחנו לא ארה"ב, שם לכל מדינה ומחוז יש אוטונומיה בעניינים פנימיים. במדינה קטנה כמו שלנו, לא ייתכן שעניין כמו אופי השבת במרחב הציבורי, אחד מהסממנים המובהקים של המדינה היהודית, יוטל על כתפי מנהיגים מקומיים ושופטים בבתי דין לעבודה.

הואקום הזה שמותירים חברי הכנסת שלנו מייצר כאן הפרדה בין מקומות ובין מגזרים. ספורטאים דתיים לא יכולים להשתתף בתחרויות רציניות כי רובן מתקיימות בשבת, מה שמגביר את השסע הדתי-חילוני. ראשי רשויות מייצרים דילים פוליטיים מקומיים, כך שנוצרת כאן מציאות אחת לירושלים, אחת לחיפה, ואחרת לגמרי לתל אביב. במקומות כמו ירושלים, בני ברק ואשדוד, ערים עם ריכוזים גדולים של קהילות חרדיות, קרבות השבת שבדרך כלל לא נגמרים אף פעם מעודדים הגירה החוצה של אוכלוסייה חילונית. מצד שני, האופי החילוני של ערים מסוימות לא מאפשר מפגש אמיתי בין אוכלוסיה חילונית וחרדית.

אין חולק על כך שרצוי שהשבת בערים שונות תהיה בעלת אופי שונה, וברור שישנן גבולות להתחשבות בספורטאים הדתיים. אך הדבר המצער הוא ששתיקת המחוקק בנושאים האלה גורמת לכך שהשבת, במקום לאחד, ממשיכה להפריד בין חלקי העם.

כתוב ע"י תני פרנק ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה

הכתבה המקורית מופיעה באתר nrg