היחס שבין מצוות שבין אדם למקום לאלה אשר בינו לבין קונו- פרשת וירא תשפ"ב
בראשית הפרשה קוראים אנו על כך שאברהם אבינו "יושב פתח האוהל כחום היום", ואז מופיעים לפניו "שלושה אנשים" זרים, שאין הוא מכירם כלל והוא רץ לקראתם, ומזמינם ל"אכילה שתיה ולינה"- ראשי תיבות של אש"ל. (ראה בראשית כ"א ל"ג, "ויטע אשל בבאר שבע…" ובמדרש לקח טוב שם, המביא את דעת "רבנן".) ובהמשך (פסוק ג') נאמר, "ויאמר אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". ונחלקו חכמי המסורה האם מילת "אדני" היא שם קודש, דהיינו שהיא מתייחסת להקב"ה, או שם חול, דהיינו שמכוונת כלפי האורחים (או ליתר דיוק, לגדול שביניהם. (רש"י שם, על פי בראשית רבה מ"ט ט', משמו של ר' חייא.) מחלוקת זו מצאנוה בשבועות ל"ה ע"ב. דשם איתא: כל שמות האמורים בתורה באברהם קודש חוץ מזה שהוא חול, שנאמר "אדני"… ר' חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש. כמאן אזלא הא אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה? כמאן?… וכו'. (והשווה דעתו בשבת קכ"ז ע"ב.) כלומר מן הפסוק הזה למדו את הכלל המפורסם שגדולה הכנסת אורחים אפילו יותר מהקבלת פני השכינה. והוסיף ר' אליעזר שם: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם אין הקטן יכול לומר לגדול, "המתן עד שאבוא אצלך. בהקב"ה כתיב: ויאמר, אדני. אם נא מצאתי חן בעיניך… וכו'. ולפי דעה זו ביקש אברהם אבינו מאת הקב"ה שימתין לו בסבלנות עד שיכניס את אותם האורחים ויטפל בהם כנדרש. (והארכתי בנושא זה במקום אחר.)
והנה נשאלת השאלה (הלמדנית) מדוע הפסיק אברהם את שיחתו עם הקב"ה, וביקשו לחכות עד סוף טיפולו באורחים. הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה. וכלום אין הקבלת פני השכינה מצוה גדולה שיש בה בכדי לפטור אותו מעיסוק באורחים. ומניין היה לו האומץ לדחות את הקב"ה בפני אורחים שכלל לא הכירם ולא ידע את טיבם. (ראה בסדר אליהו רבה, בתרגומו לאנגלית של בראודה וקפשטיין, עמ' 176, וליתא במהדורת איש שלום עמ' 59.)
בשאלה זו דנו האחרונים וביניהם בעל השדה חמד, הרי הוא ר' חיים חזקיהו מדיני, בחיבורו הגדול חלק ה' עמ' 233 עמודה ב', כלל מ"ה, שם כתב בזה הלשון: מי שעוסק במצוה שבין אדם למקום אין סברא שייפטר ממצוה שבין אדם לחברו, דאינו פוטר אלא ממצוה דכוותה [כמותה]. השדה חמד מפנה אותנו לשו"ת "שם אריה", לר' אריה לייבוש בילחובר, וילנא תרל"ד. (בתשובות שבסוף הספר סי' ג'). וראייתו שם היא מדברי התוספות שבשבועות מ"ד ע"ב, ד"ה ורב יוסף, ושם כתבו: דאמרינן בראש השנה כ"ח ע"א שהמודר הנאה מן המעיין מותר לטבול בו טבילה של מצווה. והקשו שם התוספות: ואמאי הא מתהני מהפרוטה דרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר, וגו'. כלומר שבזה שהוא עוסק במצות טבילה, לכאורה ייפטר הוא מלתת פרוטה לעני המקבץ צדקה, כי הרי הוא כבר עוסק במצות טבילה, והעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת. ואם כן בכך הוא כאילו מרוויח פרוטה, והרי הדיר עצמו מכל הנאה הבאה לו מטבילתו במעיין. והתשובה שניתנה שם היא שהכלל הזה מדובר אך ורק כאשר שתי המצוות הן מאותה הדרגה. ואולם מצוה שבין אדם למקום, כגון טבילת מצוה, אינה פוטרת ממצוה שבין אדם לחברו כגון מתן צדקה.
וכדברים הללו כתב אף הגאון ר' מאיר בן רפאל פלוצקי, בספרו כלי חמדה על התורה, פרשת כי תצא (ר"ח, סעיף ו'). וזה לשונו: לענין עוסק במצוה דפטור ממצוה, ואם עוסק במצוה שבין אדם למקום אינו נפטר מן מצות עשה שבין אדם לחברו, דעניין זה דעוסק במצוה הוא משום דכשעוסק במצוה הרי אין עליו חיוב לעשות מצוה אחרת. אך זה רק במצוות שבין אדם למקום. אבל להיות פטור על ידי זה ממצוה שבין אדם לחברו לא שמענו, כיוון דהתכלית שיהיה לחברו אינו נפטר על ידי זה שעוסק במצוה שבין אדם למקום.
לכלל הזה יש השלכות מרובות, שאין להאריך בהן כאן ואולם כדוגמה נביא את אשר כתב הרב עובדיה יוסף ביביע אומר ח"ה, אורח חיים אות ס"ג. עמ' מ"ו:.. והנה הגאון ר' אליהו רגולר, בשו"ת יד אליהו [ירושלים תשכ"ט] (פסקים סוף סימן ט') העיר בהא דקיימא לן (ברכות י"ג ע"א), באמצע הפרק בקריאת שמע וברכותיה שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ולמה התירו לשאול בשלום אביו ורבו באמצע קריאת שמע וברכותיה, והא העוסק במצוה פטור מן המצוה, דכיוון שפטור שוב אינו רשאי להפסיק. ולכאורה יש לומר בפשיטות… על פי מה שכתב בשו"ת שם אריה (שם) דהעוסק במצוה שבין אדם למקום לא נפטר ממצוה שבין אדם לחברו, ודווקא כשעוסק במצוות שבין אדם למקום העוסק במצוה פטור מן המצוה והכי טעמא במצוה שבין אדם לחברו עדיפא ממצוה שבין אדם למקום, עיין שם ויש לסייגו ממה שכתב הרמב"ם ( סוף פרק ד' מהלכות גניבה פרק ז') וזה לשונו: קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות ש"זה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חברו"… עד כאן. ובפירוש הראש (ריש פאה) שהקב"ה חפץ במצוות שייעשה בהן גם רצון הבריות יותר ממצוות שבין אדם לקונו. ואם כן, הכי נמי שאילת שלום לחברו ולרבו דהוי בין אדם לחברו, עדיפה מאיסור הפסקה באמצע קריאת שמע, ולא שייך בזה העוסק במצוה פטור מן המצוה…
עוד כתב הרב עובדיה ביביע אומר חלק י' עמ' קמ"ט (בהערה לחלק ג' אורח חיים סי' ד'): נשאל הרה"מ דכהן שעומד באמצע תפילת שמונה עשרה, ואין בבית הכנסת כהן אחר. ואמרו לו קודם "רצה" לעלות לדוכן לנשיאת כפיים, אם יפסיק מתפילתו לישא כפיו. והנה בספר ילקוט יוסף (חלק אז עמ' שכ"ה) דנתי בזה. וזהו תורף הנאמר שם: בשו"ת הרדב"ז חלק ד' (סי' רצ"ג) פסק שהעומד בתפילה ואין שם כהן אחר, יפסיק ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ואחר כך יחזור למקום ויסיים תפילתו… משום שברכת כהנים היא מצות עשה מן התורה, ואילו התפילה שאף היא מצוה מן התורה, אין סידורה ושיעורה ואיסור ההפסקה בה אלא מדרבנן. הילכך אתי עשה של תורה ודחי לה, לכן פוסק מהתפילה… וכו'.
ולולא דמסתפינא הייתי מוסיף שברכת כהנים המכוונת כלפי המתברכים באופייה היא מצוה שבין אדם לחברו, ואילו התפילה עצמה היא בין האדם לבוראו, ועל כן אתי הא ודחי להא. יכולנו להכביר בדוגמאות נוספות, אלא שדי במה שהראינו להציג את הכלל החשוב הזה שיסוד מרכזי הוא במוסר ההלכה. ויהי רצון שנצליח לעסוק במצוות אלה אך גם מהשאר לא נניח ידינו.
