העמותות הפרטיות שפועלות לטובת המאמץ המלחמתי וחיזוק העורף עושות עבודת קודש, אך גם גורמות לניוון הגופים העירוניים והממשלתיים ולחוסר ראייה מערכתית בחלוקת המשאבים. דעה
אלפי יוזמות נפלאות צמחו מהשטח בימים האחרונים, וכולנו עדים לכוחו העצום של המגזר השני והשלישי, אשר מגויס לטובת סיוע למאמץ המלחמתי ולחיזוק העורף. יחד עם התרומה האדירה נשאלת השאלה היכן שירותי הרווחה והקהילה של המדינה, ומדוע לוקח להם זמן כה רב להתארגן. השאלה עולה משום שהיוזמות הנפלאות אינן מתוכללות במסודר על כלל הצרכים הלאומיים, ואין מי שמסדר את המשאבים לפי סדרי עדיפויות. נוכל למצוא קהילה אחת שפונתה באופן מסודר לבית מלון והיא מלאת כל טוב של תמיכה וסיוע, ולעומתה מקבץ של אנשים נטולי הגנה שמחפשים כיצד לשרוד, משום שאין להם השפעה ברשתות החברתיות, תורמים או חברים נכונים.
למציאות הזאת הגענו שלא במקרה. בעשורים האחרונים בוצע בישראל תהליך הפרטה אגרסיבי אשר יצר מיקור חוץ לטובת ארגונים, גרעינים ומיזמים, שהם למעשה עמותות פרטיות ולעיתים רבות גם מגזריות. מדובר בתהליך אשר עוקף את המוסדות הנבחרים, מנוון את המערכת העירונית והממשלתית, ותוצאותיו מתפרצות בכל פעם שיש משבר המצריך חשיבה לאומית. הציבור אינו יכול להתלונן על חוסר משילות כאשר המדינה ממשיכה להעצים עמותות פרטיות, אשר פועלות בדרך הטבע על פי ראייתה הצרה של העמותה הנתמכת ולא על פי ראייה ממלכתית אשר מכינה עצמה לימי שגרה וחירום.
מרוב הפרטה, אשר זלזלה בפקידות, אין גורם שיכול לעשות סדר במיפוי הצרכים וחלוקה נכונה של המשאבים. לכל העמותות והיוזמות יש לב טוב ותחושת שליחות, אך בראייה מערכתית לא תמיד רכז עמותה נמרץ בן 28 יודע טוב יותר מה נכון לעיר מעובד עירייה מקומי שיש לו את רשימת כל התושבים לפי פילוח חברתי־כלכלי והוא מחויב לכולם.
בצדק יטען הקורא שמוסדות הממשלה נגועים בבעיות של קיפאון ובירוקרטיה ועל כן היה צורך בהבאת עמותות חדשות, גמישות ורעננות. אלא שכעת, שנים רבות אחרי הבאתן, עלול להיווצר אותו הדבר רק גרוע יותר: המדינה מממנת עמותות ותיקות שאין באמת מי שיפקח עליהן. אם פעם יכולנו לטעון נגד נציג ממשלה שאינו פועל ביעילות, שאינו מתנהל על פי כללי התקשי"ר או שאינו יוצר דיאלוג עם הציבור שאליו הוא מחויב, הרי שכעת אין למי לפנות. עמותות אינן מחויבות לרוב הכללים הללו ואף איננו מצפים זאת מהן. הן תמיד יזכו ליחס חיובי, למרות שהן למעשה ממומנות כמעט באותה צורה על ידי המדינה ובאמצעות תרומות המזכות בהחזר מס.
אינני טוען שיש לרכז את כל הסמכות בידי גוף ארצי יחיד בעל דעה אחת, כפי שקיים למשל בתחום שירותי הדת. חובה לאפשר מגוון ותחרות. אך השארת מערכת שלטון רזה או מבוזרת מדי עלולה לפגוע ביכולתה של המדינה לפתור בעיות שרק גוף מרכזי מסוגל. יש לציין כי גם הקמת משרדי ממשלה שונים ורבים לכל תת משימה, כמו המשרד להתיישבות ומשימות לאומיות, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי – גם אלה יוצרים אותה בעיה: פיזור רב, מגזריות וחוסר הובלה ממלכתית.
כולנו מתפללים כעת להצלחת הצבא במשימותיו, אך מיד אחר כך יהיה עלינו לבחון מחדש מהו מקומה של המדינה בפתרון אתגרים חברתיים, וכיצד יש לאזן בין הרצון להעצמת יוזמות וחופש ובין ניוון גופי הממשל.
הכותב הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה
המאמר הזה התפרסם ב https://www.inn.co.il/
