היציאה מאפילה לאור גדול בקרוב בימינו. א' דפסח תשפ"ב
איתא בתוספתא פסחים י' י"א, מהדורת הר"ש ליברמן עמ' 198: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין תלמידו. וגו'.
לא זו בלבד אלא שבהמשך התוספתא שם (הלכה י"ב) מסופר: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות השחר. הגביהו [ את השולחן] מלפניהן [כשיטת בית הלל] ונועדו [צ"ל; וניערו] (כלומר את השולחן משיורי האוכלין- העצמות והקליפין, כשיטת בית שמאי- ראה תוספתא שבת ט"ז ז'). וראה מש"כ הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה חלק ד', ניוארק תשכ"ב, עמ' 656. הרי שהן עסוקין היו בהלכות הפסח. ואילו בשלחן ערוך אורח חיים תפ"א ב' כתב המחבר: חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שיחטפנו שינה, וגו'. הרי שהוסיף המחבר את עניין יציאת מצרים שכלל לא נזכר בתוספתא. ובוודאי הייתה הוספה זו על פי נוסחת ההגדה של פסח, דשם נאמר: ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, וכו'.
ואילו החובה לעסוק בהלכות הפסח , מאן דכר שמיה. ובהמשך ההגדה שם מסופר: מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית וגו'. הרי שנראה שעיקר עיסוקם היה בסיפור יציאת מצרים.
והנה נוסחת התוספתא, שאינה מזכירה ענין יציאת מצרים, נמצאת אצל ראשונים רבים. כגון מהר"ם הלאווה קי"א א' (ס"ו ע"ב), וכו'. ואולם האבודרהם, בסדר ליל פסח פ"ז סע"א, משמו של רבינו יונה, כתב: והכי אמרינן בתוספתא, שחייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים וכו'. וכן הוא ברא"ש פרק י' סוף סימן ל"ג, ובטור אורח חיים סוף סימן תפ"א -על פיו בשלחן ערוך הנ"ל- ובקמחא דאבישונה במחזור רומי ח"א, סדר ההגדה פ"ה ע"ב, וכפי שציין הר"ש ליברמן שם עמ' 655. מסקנתו של הר"ש ליברמן היא שרבינו יונה, ככל הנראה, הוסיף מעצמו את עניין יציאת מצרים על פי לשון ההגדה של פסח, אף שאינו נזכר בשום נוסח אחר.
נראה הדבר שדברי התוספתא הם על פי שיטת רבן גמליאל, שהרי במשנת פסחים י' ה' הוא אומר: כל שלא אמר שלושת דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור, וגו'. ונראה שהיה זה רבן גמליאל הזקן שחי בזמן הבית שאמר דברים אלה, כי בזמן שבית המקדש עודנו היה קיים, אכלו את קרבן הפסח על מצות ומרורים. ושיטתו של רבן גמליאל הייתה שעיקר המצוה הוא בהזכרת שלושת הדברים הללו. (וראה דברי הר"י עטלינגר, בשו"ת בנין ציון, סי' ל'.)
אך המדרש, אולי בתקופה מאוחרת יותר, ביאר בהרחבה את דבריו הקצרים בלשון של: פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. מרור, על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו'. והוסיף בעל המדרש: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר, "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר .." (שמות י"ג ח')… לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח… למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה… וכו'. (נוסח ההגדה). ובהגדה אף הרחיבו על לשונה של המשנה, בביאור ארוך ומפורט, בזה הלשון: פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה? על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר, "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ויקד העם וישתחוו" (שמות י"ב כ"ז). מצה זו … על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. שנאמר, "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (שם ל"ט). מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר, "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שם א' י"ד). הוי אומר, שלאחר החורבן, כאשר כבר לא היה קורבן פסח וטקסי בית המקדש, שמו חכמינו את הדגש על נס יציאת מצרים, ובכך הרחיבו את סיפור הדבר בליל הסדר.
ונראה שלא היה זה פשוט כל כך, שהרי מצאנו לו לר' אלעזר בן עזריה שאמר: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות… וכו' (משנה ברכות א' ה', תוספתא שם א' י', ספרי ראה פי' ק"ל, מכילתא בא ט"ז). אמנם שם מדובר על זכירת יציאת מצרים בברכת קריאת שמע שבכל לילה. (ראה הר"ש ליברמן, בתוספתא כפשוטה ח"א, ניוארק תשט"ו, עמ' 12. ולא נראה לו שהיה וויכוח זה בישיבתו ביבנה בליל הסדר, ראה שם.) כלום לא יהיה הספק לגבי כל לילה שייך אף לליל הפסח? (וראה מה שכתב הרב ש"י זיווין בספרו המועדים בהלכה, עמ' ש"ל, ש"לרוב המחברים …. המצוה בכל השנה היא בזכירה בעלמא, ובליל זה- בסיפור בהרחב דברים ובהמשך הענין. וציין [שם הערה 10] למהר"ם שיק על תרי"ג מצוות, פנים אחרים לשמות י"ג ח', סידור עם פירוש מהרי"ד (מלאדי) הגדת מעשה ניסים לבעל חות-דעת, וכו'.)
ואם אכן היה ספק מעין זה בזמנו של ר' אלעזר בן עזריה לאחר החורבן, ייתכן שאף בפני הבית בליל הפסח, לא הוזקקו לספר בענייני יציאת מצרים, עד שדרשה בן זומא, שנאמר "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז ג'). [ובמאמר מוסגר נעיר כי על שאלת היחס בין מצות זכירת יציאת מצרים של כל ימות השנה לזו של ליל הסדר, ראה את אשר הביא ר' מאיר יחיאל בטיסט, בקונטרס סדר פסח מספר סדר היום לר' משה בן מכיר, תשע"ח, על שלושת החילוקים בין שתי הזכירות הללו ובעיקר את דברי הרב מבריסק, שהובאו בשם אביו הגר"ח הלוי, בספר עמק ברכה עמ' ע"ו, וד"ל].
נחזור לעניינינו ונעיר כי שמא הספק של ר' אלעזר בן עזריה קשור במחלוקת שבברכות ט' ע"א, דשם איתא: אמר ר' אבא: הכל מודים שכשנגאלו ממצרים לא נגאלו אלא בערב, שנאמר, הוציאך ה' אלקיך ממצרים- לילה (הכוונה לדברים ט"ז ו': "בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים). וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, שנאמר, "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה" (במדבר ל"ג ג'). על מה נחלקו? על שעת חיפזון. ר' אלעזר בן עזריה סבר, מאי חיפזון? חיפזון דמצרים. ור' עקיבא סבר, מאי חיפזון? חיפזון דישראל. (ראה רש"י שם). תניא נמי הכי; הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה, וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר, "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה". אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב, וגו'. הרי שדעתו של ר' אלעזר בן עזריה היא שהיציאה ממצרים לא הייתה אלא ביום, ולא בלילה, ולזה הסכים גם ר' עקיבא. ועל כן כלל לא היה ברור לו שיש להזכיר ולספר בעניין יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. ( וראה מה שכתב בענין זה ר' מרדכי שפיעלמאן, בספרו הגדול תפארת צבי על ספר הזהר ח"ד, ברוקלין, ניו יארק תשנ"ג עמ' קל"ב, בביאור דברי הזהר, פרשת בא ל"ח ע"א, דהוה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז.)
וקצת ראיה לדבר שגם אחרי החורבן בזמנו של ר' אלעזר בן עזריה, עוד לא היה ברור שיש לספר ביציאת מצרים בלילי הפסח, ממה שמובא בתוספתא פסחים י' י"ב: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר…" והיה זה, ככל הנראה, לאחר החורבן ובזמנו של רבן גמליאל דיבנה, בזמן שלא ניתן היה להיות בירושלים, שאז קבע הוא את בית המדרש שלו בלוד, וכפי שלמדנו מתוספתא פסחים ג' י"א: … אמר ר' לעזר בי ר' צדוק, פעם היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד, ובא זונין הממונה, ואמר: הגיע העת לבער החמץ. הלכתי אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו את החמץ וגו'. ואילו במקבילה שבפסחים מ"ט ע"א נאמר: תניא ר' אלעזר בר' צדוק: פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונין ממונה אל רבן גמליאל ואמר: הגיע עת לבער את החמץ. והלכתי אחרי אבא וביערנו את החמץ וגו'. הרי שהבינו עורכי הבבלי שהמדובר הוא ברבן גמליאל דיבנה. ללמדנו שעדיין היו עסוקים ב"הלכות פסח כל הלילה" ואולם שמא היה זה עוד לפני ליל הסדר, ועיסוקם היה בעיקר בביעור חמץ ובהלכות הפסח.
ומעניין הוא שר' חיים בריסק חידש לנו שגם בלימוד ההלכות מקיימים מצות סיפור יציאת מצרים, והביא לכך ראיה ממצות זכירת עמלק שמקיימים את השינון בשינון הלכות מגילה (ראב"ד, לספרא בחקתי, פרשתא א' ה' ג': … הא מה אני מקיים "זכור [את אשר עשה לך עמלק]", שתהיה שונה בפיך. ובוודאי היה זה בהתאם לשיטה הליטאית ששמה את הדגש העיקרי על הרעיון השכלי בלימוד התורה, לעומת גישתם של גדולי החסידות, שאצלם הייתה החוויה הרגשית הדתית בתפילה וכו' כעיקר. ( ואין כאן המקום להאריך בנידון זה.)
כאמור, בימי הבית היה העיקר עניין הלכות הפסח, ואילו לאחר החורבן הפך העיקר לסיפור יציאת מצרים וניסי ההצלה. והנה האחרונים חידשו שישנן שתי דרכים לקיים מצוות ההגדה במילים, כלומר בסיפור ובמעשים, שהרי שלחן עורך מתפרש כמעשה של אכילה בהסבה וכו'. ואם כן, גם העיסוק בהלכות פסח, שכפי שראינו גם הוא מצות היום-הלילה, אף הוא יכול להתקיים במעשים ולא רק בסיפור. וכך יש להבין את עומק מעשיו של ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים. כי מסופר שהיה ממהר ו"חוטף מצות" בליל הסדר, ונהג לסיים את אכילת המרור ואת שתיית ארבע הכוסות ואת קריאת ההגדה ואף את שלחן עורך בשעה קלה, ומיהר לנום כחצי שעה ולהתרענן לאחר שתיית ארבע כוסות, כל זאת, בכדי שיוכל להורות ולהשיב לשאלות הרבות המתעוררות אצל יושבי ירושלים.
שנה אחת הזדמנה לפניו שאלה אופיינית, דהיינו עקרת בית ירושלמית שהגיעה לפניו, כשבידה צלחת מרק אשר בתוכה צף גרגר חיטה נפוח. דמעתה על לחיה ושאלתה בפיה: "באמצע סעודת הסדר מצאנו גרגר חיטה בצלחת של חתננו הצעיר, ויש לחשוש שהתבשיל כולו בסיר מרק העוף אסור". למותר לציין שבתבשיל הזה תלוי היה כל ה"שולחן עורך" של אותה משפחה. הרב ביקש מן האישה במאור פנים, "במטותא מינך, קראי נא לחתנך".
הלכה האישה לביתה וקראה לחתנה כשכולה תימהון- מה עניין שאלה זו לחתנה, וחזרה לביתו של הרב. קיבל הרב את פני החתן הצעיר בברכת "א גוט יום טוב", וביקשו, "יואיל נא מר לצאת עימי לרגע לרחוב". בעומדם בחוץ, נטל הרב את השטריימל של החתן, ניערו בחוזקה, והנה נושרים ממנו גרגירי חיטה ספורים. והיו אלה מהחיטים שנזרקו על החתן בקרבו לחופתו.
אמר להם הרב "לכו, אכלו בשמחה את הנותר מהתבשיל, שהרי ודאי נפל גרגיר החיטה רק בשעת הסעודה מן השטריימל של החתן לצלחת שלו, ואם כן שאר כל התבשיל בבית מותר". דומה כי בדרכו הוא קיים ר' שמואל סלנט את " כל המרבה הרי הוא משובח", וכפי שאמרנו קיים את המצווה במעשה ולא רק בסיפור.
ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים- ואם לא ממצרים פשוטו כמשמעו, אז ממיצרים, שלכל אחד ישנן תקופות של מיצר וצער. ולפיכך אנחנו חייבים להודות… למי שעשה לנו את כל הניסים האלו, ומוציא אותנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, ובליל הסדר נרבה לספר על החוויות האישיות שלנו, ונתפלל ליציאה מאפילת המגיפה ולשחרור וחרות ממנה וממתח לשלווה. ונראה את אותו אור גדול של הגאולה בקרוב בימינו. אמכי"ר.
